יום שבת, 31 בדצמבר 2011

2011- האלבומים שאבדו בדרך


זהו זה. עוד רגע קט מסתיימת לה שנת 2011 ותתחיל לה שנה חדשה. אז רגע לפני שאנחנו מכינים מדף נקי ומצוחצח למוזיקה של השנה הבאה, מתחשק לי רק עוד רגע קט לחזור לאלבומים שלא ממש הקשבתי להם או שמתי להם לב או שסתם לא תפשו את אזני.
בשביל זה טוב שיש סיכומי שנה ומשלל הסיכומים טוב שיש את הסיכום של עונג שבת ושני הסיכומים של רדיו פרמיום להמונים. לאחר שקראתי והקשבתי לשירים המומלצים, אין ספק שהאלבום שהכי מתחשק לי לשמוע עכשיו הוא King of limbs של רדיוהד. הקשבתי לאלבום פעם אחת ולשירים ספציפיים ממנו מספר פעמים, אך באמת לא מצאתי בו משהו מוזיקלי חדשני או מרגש ואת הדאב-סטפ שהם הציגו באלבום הזה אני פטרתי ביומרנות ורצון להתחדש בכוח ולא מתוך מניע מוזיקלי או רגשי אמתי. אבל למרות כל זה, לאחר ההמלצות החוזרות ונשנות של גיאחה השתכנעתי. ומגיע להם, אני זוכר שרכשתי את Kid A ממש כשהוא יצא רגעים לפני שהשתחררתי וקצת אחרי הופעה אדירה שלהם בסינרמה. הם היו מלכי העולם באותו זמן ואני אהבתי אותם כמו שאהבתי בתיכון את לד זפלין ודיפ פרפל. אבל לאחר שתי האזנות ל-Kid A זנחתי את הדיסק ולמעט השיר הראשון, לא ממש יכולתי להקשיב לקשקוש הזה. אבל אז שנה לאחר מכן הוצאתי את הדיסק ונתתי לו צ'אנס נוסף ומאז הוא אחר האלבומים האהובים עלי ובמשך תקופה ארוכה לא הפסקתי לשמוע אותו הלוך ושוב. אז נכון שאני מבוגר בקצת יותר מעשור ולאוזן שלי קצת קשה עם מוזיקה שהיא לגמרי אחרת מהדברים שהתרגלתי, אבל לרדיוהד מגיע שאתן עוד כמה האזנות רציניות לאלבום החדש שלהם ומי יודע אולי הוא יתגלה כ-Kid A העשור הבא...
בנוסף אליו נראה לי שבקרוב אקשיב גם לאלבום של ה-Girls, האנתלרז (איך אפשר שלא לאחר המלצות כאלה), ווילקו (שפעם ראשונה נפלו לי מתחת לרדאר), St. Vincent, ביירות, קורט וייל ו-Other lives.
ובנוגע ל-2012, נכון לרגע זה אני מחכה בקוצר רוח לאלבומה החדש של אפרת בן-צור משירי המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון.
שתהיה שנת מוזיקה טובה !

יום שני, 26 בדצמבר 2011

כיצד המזון שאנו אוכלים משפיע על ביטוי הגנים שלנו

אחד מהמאמרים הטובים ביותר שקראתי בשנה האחרונה נוגע בהשפעת מולקולות RNA שנמצאות בצמחי מאכל על ביטוי הגנים אצלנו בני האדם (וכנראה גם שאר היונקים).
מן המפורסמות הוא שהאוכל שאנו אוכלים משפיע על המטבוליזם שלנו.  גנים הקשורים לתהליך העיכול ו'עיבוד' המזון מתבטאים וגנים נוספים הקשורים לסיפוק ושאר רגשות וחישות מתבטאים גם הם.
החדשות הן שככל הנראה הקשר בין מה שאנחנו אוכלים לבין גופנו הוא אינטימי הרבה יותר ממה שחשבנו כולנו. זאת לאחר שלראשונה נמצאו במחזור הדם מולקולות RNA זעירות (microRNA) שמקורן בצמחים. למולקולות אלו היכולת להשפיע באופן ישיר על ביטוי הגנים שלנו (=להדליק או לכבות מערכות שלמות).
בצמח למולקולת ה-microRNA תפקידים ידועים בוויסות של ביטוי גנים- שעתוק של גנים לחלבונים (המבצעים תפקיד כלשהו). לדוגמה- מעבר מצמיחה לפריחה קשור גם בהשפעת microRNA על ביטוי גנים שקשור בפריחה. אותו גדיל קטן של RNA נקשר למולקולה גדולה יותר של RNA ולא מאפשרת לה להתרגם לחלבון ולמעשה שולחת סיגנל לפירוקה.
פירוק RNA על ידי miRNA

צוות חוקרים סינים מאוניברסיטת Nanjing חקר את מולקולות ה-RNA הקטנות במחזור הדם האנושי ולהפתעתם מצאו בנוסף למולקולות מן האדם, גם מולקולות שמקורן מצמחי האורז- מרכיב עיקרי בתזונה הסינית. מתוך סקרנות הם ביצעו בדיקות רבות בעכברים ומצאו שכאשר מוסיפים את מולקולות ה-RNA הקטנות מהאורז לעכברים - רמות של רצפטור המעורב בסילוק LDL (הכולסטרול ה'רע') יורדות. הסתבר לאותם חוקרים שהמולקולות מהאורז נקשרות למולקולות RNA בעכברים ומובילות לפירוקן (וכך עולה רמת הכולסטרול ה'רע').  ככל הנראה התפתחה באבולוציה מערכת בקרה על יצור ופירוק כולסטרול בהתאם למצאי המזון בטבע.
מכאן שמסקנה הראשונית היא שבנוסף לסוכרים, חלבונים, ויטמינים ומינרלים, גם RNA הוא חלק חשוב לדיאטה ומשפיע על ביטוי הגנים.
המסקנה היותר מעניינת או מעשית היא שניתן לתכנן מולקולות RNA שיהיו חלק ממזוננו וישמשו כתרופות למחלות גנטיות,  שליטה בפיזיולוגיה, הרזיה ושאר ירקות.

אז כדאי להיות צמחוני ?

המאמר פורסם בכתב העת המדעי Cell Research.

Lin Zhang, Dongxia Hou, Xi Chen, Donghai Li, Lingyun Zhu, Yujing Zhang, Jing Li, Zhen Bian, Xiangying Liang, Xing Cai, Yuan Yin, Cheng Wang, Tianfu Zhang, Dihan Zhu, Dianmu Zhang, Jie Xu, Qun Chen, Yi Ba, Jing Liu, Qiang Wang, Jianqun Chen, Jin Wang, Meng Wang, Qipeng Zhang, Junfeng Zhang, Ke Zen and Chen-Yu Zhang. Exogenous plant MIR168a specifically targets mammalian LDLRAP1: evidence of cross-kingdom regulation by microRNA. Cell Research, 2011.

יום שישי, 23 בדצמבר 2011

סיכום 2011 - החורף שב


יש את הרגע הזה בשנה, מזג האוויר מתחיל להתקרר, היום מתקצר, סופי השבוע הופכים גשומים והירוק צובע לאיטו את הארץ מהצפון לדרום. בערך בזמן הזה מתחילים הבלוגים להיות כמרקחה וכל אחד מסכם בדרך מקורית או קונבנציונלית את השנה החולפת.
אז כן, אין מה לעשות, זה נוגע גם בי. אני מאוד אוהב את התקופה הזאת, מאווררים את הדיסקים, מחלצים קבצים ששקעו להם באיזו תיקייה נידחת, קוראים הרבה פוסטים מבלוגים אהובים, נזכרים בשירים שלפני עשרה חודשים היו אהובים והיום הם לא מובנים ומכירים שירים חדשים שמוצגים לראווה בסיכומים.
אז מה היה לנו השנה ?
מבחינתי הסיפורים הם בעיקר סביב החזרה של אומנים וותיקים יותר למרכז הבמה - כמו PJ Harvey ,Kate Bush וטום וויטס שהציגו אלבומים מפוארים המשלבים אווירת חלום לצד ליריקה מעניינת מחד (קייט בוש) ונוקבת מאידך (הארווי). לעומתם הוציאו REM אלבום אחרון לא רע בכלל ואוסף מעולה ולפתע התפרקו להם והותירו אותנו עצובים. החזרה לסגנונות מוזיקליים שכבר עברו מהעולם אבל מתקמבקים בעטיפה חדשה. בעניין זה ניתן לציין את Iron and Wine ו-Fleet foxes עם מוזיקה בסגנון שנות השבעים משובחת, Gem Club, קייט בוש ואפילו הופ סנדובל ומאזי סטאר השיבו לנו את ה-Dream pop. לעומת כל אלה המוזיקה המציאה את עצמה שוב מחדש עם James Blake שמצליח כמו רבים מפורצי הדרך לפניו ליצוק תוכן מוזיקלי חדש עם היכולת לרגש ולהרטיט את לבם של רבים. או כמו שגיאחה הגדיר זאת (פחות או יותר) בתכנית של קובי מידן- ג'יימס בלייק הוא הסינגר סונגרייטר החדש.

ניסיתי להרכיב מכל מה שאהבתי השנה רשימת שירים שתנסה להתכתב עם מזג האוויר החורפי המתקרב אלינו בסוף השבוע הזה.
תהנו !


יום שישי, 16 בדצמבר 2011

תמרות עשן

זה עתה סיימתי לצפות בפרק האחרון של העונה השנייה של תמרות עשן. ההרגשה היא עצב עמוק מכיוון שכנראה זאת העונה האחרונה. זה ברור כי לאחר סוף כזה אי אפשר לרמות אף אחד ולהתחיל משהו חדש עם אותו הרכב דמויות ומקום. מצד שני יש בי שמחה על אחת החוויות היפות ביותר שחוויתי מצפיה בטלוויזיה ואולי זה הדבר הטוב ביותר שראיתי בטלוויזיה ?
קפקא כבשה את לבי ?- או אולי זאת אפרת בן צור המתבגרת והשברירית ?
האם זה שמש הטראגי ? או אולי יורם טולדנו והאבל שניכר בעיניו ?
האם זה מאיר אריאל ששב מהקבר בביצועים שמרגישים כמו פרץ של מים הבוקעים מן האקוויפר...
או אולי זה הגולן והבזלת הקשה, הניגוד בין הירוק והאפור החורפי לבין הלבן והצהוב הקיצי ?
דבר אחד אני יודע- אני רוצה לראות את הכל שוב ואני רוצה שהקבוצה הזאת תתאחד מחדש ליצור עוד התעלות ויזואלית, רגשית ואווירה שעד עכשיו מצאתי אותה רק במוזיקה ובספרים.
תודה !

יום שישי, 27 במאי 2011

הארקטיק מאנקיז התבגרו יפה

הקשבתי רוב קשב לחדש של ארקטיק מאנקיז וכמו רוב הביקורות שקראתי / שמעתי / ראיתי גם אני מאוד אוהב את האלבום החדש שלהם "Suck It And See". כמו שכבר כתבתי בהזדמנות כזאת או אחרת הארקטיק מאנקיז משתלבים באיזשהו טרנד של חזרה לשנות השבעים. אך, למעשה כאשר מעמיקים בהאזנה לשירים החדשים גוברת ההבנה שיש פה הרבה יותר מזה. שירים טובים עם עומק מילולי שמצטרפים ל-EP האחרון של אלכס טרנר, שגם זוכה לשבחים רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית והופכים את הקבוצה המוזיקלית הזאת למפלגת השלטון החדשה (אם נמשיך בכיוון הפוליטי...).
בואו נעשה הפסקה ונשמע שיר...
עכשיו אחרי המחמאות והשיר העצמתי הזה הגיע הזמן לווידוי קטן: אני מעולם לא אהבתי את הארקטיק מאנקיז. זה לא שלא ניסיתי... הקשבתי רוב קשב לאלבום הבכורה שלהם ולאלבום הקודם שלהם (Humburg), אבל מעולם לא התחברתי. הם תמיד נשמעו לי שטחיים ולא מעניינים מספיק (וזה בלשון המעטה). הדבר מוביל אותי למחשבה שעברה לי בראש לא מזמן. ברדיו נוגן שיר של אלאניס מוריסט מאלבום הבכורה שלה שיצא שהייתי בן 16. בזמן אמת אהבתי את אלאניס ואת האלבום ההוא כמו רבים וטובים (בכל זאת אחד מהאלבומים הנמכרים אם לא ה..). היום זה נשמע לי כמו אלף אלבומים שיוצאים לטינאייג'רים ולא כזה מבריק ומעניין.
מכאן נובעות שתי מסקנות לגבי ולגבי האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז:
1) אני הזדקנתי.
2) הארקטיק מאנקיז היו להקת-הורמוניםןגיטרות-משפריצות-לילדים-בני-15, אבל היום הם התבגרו והתבגרו יפה.
והכל ביחד מתחבר לביקורת המצוינת של עינב שיף בוואלה! על הארקטיק מאנקיז, שממש (גם לראשונה) מדברת מגרוני או נכתבת ממקלדתי.

בקיצור די לקשקושי השישבת האלה....קדימה תקשיבו לכמה שירים טובים:

יום ראשון, 24 באפריל 2011

אמריקנה: ארמון הדגן במיטשל, דרום דקוטה ואלבום חדש

פסח. חופש עצום, סופסוף זמן להיות עם המשפחה והילד לאחר זמן רב של עמל ועבודה. ובפסח כמו תמיד נוסעים- לטייל, לבקר ולראות את הטבע שנייה לפני שהוא קורס לתוך צהוב-חום אינסופי. תוך כדי הנסיעות האלה התודעה חוזרת בזמן לכלמני נקודות של געגוע. אחת מהנקודות האלה שצצו להן פתאום בין מחלף עין תות לצומת המוביל היתה ארמון הדגן בדרום דקוטה.
דרום דקוטה- חלק משמעותי מהמישורים הגדולים, ערבות ירוקות של תירס, חיטה ושאר דגנים המסתיימות להן בביתרונות חשופות ולאחר מכן ההרים השחורים שלפני הרי הרוקיס. חבל ארץ מרתק המשלב אנשים לא שגרתיים, תרבויות שונות, אירועים היסטוריים ונופים לא נגמרים השונים זה מזה.
כשאני הגעתי לשם היה זה קיץ חם, אמצע יוני שלושה חודשים לפני נפילת מגדלי התאומים. אמריקה אחרת מהיום, אמריקה של שלהי שנות ה-90, שבעה ומרוצה. נסענו מאומהה (בנברסקה) ל-Badlands (הביתרונות בדרום דקוטה). בדרך תפסה אותנו סופת טורנדו עזה עם ברקים שהצליפו באדמה החשופה בתדירות גבוהה. היינו באמצע שום מקום וכשהסופה שכחה מעט הקמנו אוהל סמוך לאגם יפיפה. באישון לילה הרוח שבה לנשב והאוהל כמעט עף איתנו בתוכו. איכשהו שרדנו את הלילה והמשכנו לכיוון מיטשל. שם סיפרו לנו על ארמון הדגן. אני כחובב אמריקנה קפצתי על המציאה. מצאנו את ארמון הדגן שבו משובצים גרעיני תירס, חיטה ושאר גרעני דגניים לכדי יצירות אומנות. סתמי ומרהיב כאחד...
צבעי הדגנים הינם טבעיים ומקורם בשונות הטבעית לצמחים. כל שנה מתחלפות להן התמונות העשויות דגנים והן נעשות בידי אומנים מקומיים.
בתוך ארמון התירס מגלים שהמבנה הוא למעשה בית הקהילה המקומי, שם נערכים החוגים, סיום בית הספר, תחרויות כדורסל ותערוכות מקומיות- הכי פרבר אמריקאי שאפשר ממש מתוך שיר של Arcade fire.
המקום הוקם בשנת 1892 כתצוגת יכולת לחקלאות המניבה של דרום דקוטה כאשר מיטשל מנתה רק 3000 תושבים. ב-1905 הוא נבנה מחדש כחלק מניסיונותיה של מיטשל להפוך לעיר הבירה החדשה של דרום דקוטה. המבנה שאנו עדים לו כעת נבנה בשנת 1921 לפסטיבל ארמון התירס. המקום נחשב לאחר מפלאי המישורים הגדולים והוא משמש מאז הקמתו כמקום מפגש של חקלאי העיר והכפרים הסמוכים בעת חגיגות הקציר והאסיף.
מלבד ארמון התירס דרום דקוטה עשירה בנקודות היסטוריות כ-Mount Rushmore, והמקבילה האינדיאנית Crazy horse, הגבעות השחורות, Custer SP, שבילים בעקבות Louis ו-Clark ומישורים אינסופיים של ירוק ועוד ירוק ועוד ועוד ירוק...
לסיום נשמע קצת ניחוח אמריקאי עם האלבום החדש של Emmylou Harris : 

יום שני, 18 באפריל 2011

My Morning Jacket עם שני שירים חדשים- 1977 חוזרת חלק ב'

מקשיב לשיר החדש של My Morning Jacket- גיטרת קצב מלווה את השיר, הזמר עולה אוקטבה, מדי פעם פורץ סולו גיטרה ניל יאנגי מלוכלך שכזה ומעטר את השיר בצבעים. המנגינה נמשכת, התחלה, אמצע וסוף. שבע דקות תמימות של שכרון חושים, מלודיה ודיסטורשן משתלבים ביחד. אז כמו שכבר תיארתי לפני כחודש- שנות השבעים כאן ובגדול (מוזיקלית כמובן). אל השיר Circuital מהאלבום החדש מצטרף קטע אינסטורמנטלי שיצא אתמול (Octoplasm) כחלק מסדרת "היפנוזה עצמית" שהלהקה השיקה. השיר מתחיל חרישית בג'אם גיטרות מקושקש ומלוכלך שהולך וגובר ככל שנוקבות השניות ואליו מצטרפת חטיבת כלי נשיפה המעטרת את הכל במתכת רועמת.
המגמה מתחזקת כשמקשיבים לחדש של הפו פייטרס עם הרוק הכבד הקלאסי שלא נשמע במחוזותינו כבר זמן רב (פוסט מצוין אצל רדיו פרמיום), לחדש של הארקטיק מאנקיז, Low האחרון (ולדעתי היפה ביותר שלהם) שהוא המלודי מבין אלבומיהם שלהם ומאופיין בסאונד עסיסי ונגיש (אנא הקשיבו ל-Especially me בסוף הפלייליסט).
במקום המשך הניים דרופינג המזעזע הזה- אפנק אתכם במיקסטייפ נוסף- 1977 חוזרת- חלק ב'. הפעם אוסף של My Morning Jacket עם עוד כמה מגיבורי החודש האחרון ואריק איינשטיין שחוזר בשיר חדש של קלפטר עם עיבוד וביצוע שמחזיר גם אותו לימים יפים יותר.
חג פסח שמח לכולם
MusicPlaylistView Profile

יום שישי, 8 באפריל 2011

האזנה מלאה: Alison Krauss and Union Station- Paper Airplane

להקת הבלוגראס המצליחה Union Station מוצאים אלבום חדש ומצויין עם אליסון קראוס. זהו אלבום ראשון של הלהקה מאז 2004 והינו יצירה אמנותית משובחת נוספת מבית היוצר של אליסון קראוס לאחר שיתוף הפעולה שלה עם Robert Plant. את האיכויות הקוליות של קראוס לא צריך להציג, אבל מי שמפתיע לטובה הוא Dan Tyminski שמציג קול עמוק, מחוספס ומלא משמעות (שיר 2 למי שאין כוח לחפש).
אחרי שאמרי מ'חסר תרבות' הכיר לנו את ז'אנר הבלוגראס בפוסט אפקטיבי וכתוב היטב, הגיע הזמן להתקדם לדברים חדשים. אז הקשיבו לאלבום- וחיוך יעטה את פניכם.

דלק ההווה- האם האלכוהול יחליף את הבנזין בקרוב ?

בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים גלובליים אדירים כמעט בכל תחום בחיינו. אך ניתן לומר שרוב הקדמה מתנקזת בסופו של דבר למחיר אנרגטי וסביבתי. אנחנו צורכים יותר אנרגיה, פולטים חומרים מזהמים לסביבה (תרכובות חנקן, גזי חממה ואירוסולים) וכדור הארץ לא מצליח לעמוד בעומס. הסביבה שלנו מזדהמת אך גם בפן הכלכלי, חברתי עליית מחירי הדלק יוצרת התמרמרות רבה. כולם מבטיחים לנו שבעתיד יהיו לנו מכוניות חשמליות, דלק מתאי מימן או תאים פוטווולטאים ואני שואל מה קורה עם ההווה ?
כבר היום נוסעים בברזיל מדלק אתאנולי (=אלכוהול כמו ביין) שמקורו מקנה סוכר,בארצות הברית יש אפשרות לתדלק בתערובות של אתאנול מתירס ובנזין ביחסים שונים ותעשיות הנייר והעץ משתמשות בשאריות כדי לייצר לעצמן דלק משאריות התאית וחשמל מפסולת הליגנין.
כאמור הדור הראשון של הדלקים הללו מקורו מגידולים חקלאיים מוכרים. אם זה סוכרוז (הסוכר שאתם מוסיפים לקפה ולתה) מקנה סוכר או עמילן מקלחי התירס. העמילן והסוכרוז מתפרקים בקלות לגלוקוז שלאחר מכן הופך לאלכוהול בתהליך תסיסה פשוט שדומה לתהליך ייצור בירה, יין או כל משקה אלכוהולי אחר.
כבר זמן רב ברור שיש בעיות בסיסיות בשיווק דלקים כאלה:
  • אין מספיק שטח בעולם כדי לגדל מספיק תירס וקנה סוכר שיחליפו את הדלק הקונוונציונלי.
  • שימוש בדלק שמקורו ממזון יוצר בעיה אתית חמורה. איך העולם המערבי יכול לנהוג על דלק מתירס שבצידו השני של העולם אנשים רעבים למזון.
על מנת לפתור את הבעיות האלו מתרחש כיום מעבר לדור השני של הדלקים- אתאנול המיוצר מתאית.
תאית או צלולוז הוא החומר הנפוץ ביותר בטבע. הוא נמצא בכל דפנות תאי הצמחים וגם הוא כמו עמילן מורכב מגלוקוז. במקרה הזה המקור לתאית יכול להיות עצים (או שיירי עצים), שאריות של תירס וחיטה (קוביות החציר), עשבים כאלו ואחרים ולמעשה כמעט כל חומר צמחי.
ייצור אתאנול שמקורו בתאית עונה על כל הבעיות שהוזכרו לעיל ומעבר לכך. תהליך הייצור הוא די פשוט: לוקחים את החומר הצמחי, קוצצים אותו, מעבירים אותו תמיסות חומציות או בסיסיות בשילוב לחץ -כך למעשה מפרקים את דופן התא שמורכבת מחומרים קשיחים רבים המכסים על התאית. לאחר מכן מוסיפים אנזימים שמפרקים את התאית לגלוקוז ומפה הסוף ידוע- מבצעים תסיסה בנוכחות שמרים לקבלת אלכוהול וזיקוק סופי.
שוב נשאלת השאלה - אם זה כלכך פשוט למה זה לא נמצא בתחנת הדלק הקרובה לביתי ?
כאן התשובה סבוכה יותר: כדי להגיע לתאית משתמשים באנרגיה רבה כדי לפרק את הליגנין (פולימר שתפקידו לחזק את הצמח- ממש כמו מלט). האנרגיה הדרושה עולה כסף רב ומזה זמן רב עומלים חוקרים רבים בעולם על מציאת פתרונות לבעיה. הפתרונות הראשונים היו לייצר צמחים טרנסגנים (כאלו שעברו הנדסה גנטית) שיש להם פחות ליגנין. הניסויים היו מוצלחים ביותר- הם באמת הצליחו להוריד משמעותית את האנרגיה הדרושה לפרק את הדופן. אבל כמו תמיד נמצאו בעיות נוספות- הליגנין לא סתם קיים בצמחים. תפקידו לחזק את הצמח ולהגן עליו מפני מזיקים, רוחות ותנאים קשים. צמחים טרנסגנים רבים פשוט לא שרדו את התנאים מחוץ למעבדה.
המחקר בנושא נמשך וכיום מעבדות רבות בעולם עובדות על צמחים טרנסגניים חדשים עם הרכבים שונים של דופן התא:- חלקם בהצלחה רבה. בנוסף מנסים לשפר את האנזימים המפרקים את דופן התא וכמו כן את המיקרואורגניזמים המבצעים את התסיסה.
רק תחשבו על הפוטנציאל הסביבתי- צמחים לוקחים פחמן דו חמצני מהאטמוספירה והופכים אותו לסוכרים- אנחנו מפיקים אותם ומייצרים דלק (דו פחמני בניגוד לשמונה פחמנים של בנזין), פולטים פחמן דו חמצני וסוגרים מעגל בר קיימא.
אספקה קבועה ובטוחה של אנרגיה תהיה תלויה באינטגרציה של אגרונומיה, ביולוגיה מולקולרית, גנטיקה, מיקרוביולוגיה והנדסה כימית ומכאנית. המדענים והתעשיינים יצטרכו לפעול נגד הזרם הציבורי והפוליטי להנדסה גנטית של צמחים, מיקרואורגניזמים ואנזימים על מנת להבטיח את הגברת היעילות הכדאיות הכלכלית של ייצור דלקים מתחדשים והפיכת הסביבה לברת קיימא. זה נמצא ממש כאן מעבר לפינה.

לקריאה נוספת:

יום רביעי, 16 במרץ 2011

כמעט מלאכים: הסטרוקס עם אלבום חדש להאזנה

מהפכת 2001 (הידועה יותר כ"שובו של הרוק") נגמרה. עשור עבר ועתה ברור כי אותה מהפכה נשארה על הנייר- כי ה'רוק' היה, הוא ויהיה תמיד סגנון מוזיקלי שנע ונד בין השוליים למרכז בהתאם לטרנד התקשורתי. הלהקה שתקשורת המוזיקה תלתה בה בשנת 2001 את תקוות 'שיבת הרוק' הן באופנה והן מבחינה מוזיקלית, חוזרת. אלבום רביעי לסטרוקס אחרי שנדדו למחוזות מעט יותר ניסיוניים (הכל יחסי) ולאלבומי סולו לא רעים בכלל. ציפיתי למגמה של ביקורת שלילית מכל עבר, כי הרי המהות התקשורתית בימינו היא להכתיר, להמשיל ולהקפיץ ואז במחי מקלדת (או משיכת עט) להפיל, להוריד לאשפתות בקיצוניות ובמהירות הולכת ועולה. אני שמח שציפיותיי התבדו. הם התבדו לא בגלל הכתבים שהשתנו אלא מהסיבה הפשוטה שלמעט העטיפה המזעזעת (מה זה ? משחק סנייק ?) מדובר באלבום מצוין, גיטרות טורפות, סקא (Machu Picchu), הראמונס (Under cover of darkness) וכל שאר הלהקות שהסטרוקס שואבים ושאבו השראה מהן (Clash והקיור)- כולם מותכים לתוך קדרה עשירה ומזמינה לארוחה.
אני לא אכביר במילים- האלבום ניתן להאזנה בלינק הבא והוא קליט, פריך וטעים. בתאבון:

יום שני, 14 במרץ 2011

האזנה מלאה: The Mountain Goats- All Eternals Deck

עז הרים- חיה מהאגדות
John Darnielle ו'עזי ההרים' חוזרים באלבום חדש. הפתיחה היא כתרועה תאטרלית, השירים יותר דחוסים, השירה חיונית ומלאת דחיפות. גיטרות מתקיפות כמעט מכל כיוון אפשרי (למעט אתנחתות פה ושם). 
למרות כל זה השירים המרגשים באמת הם אלו עם ההפקה המינימליסטית- שם הגיטרות האקוסטיות לוקחות פיקוד וקולו המחוספס והמלנכולי של Darnielle מתבלט ומלטף יחד עם המילים שלא מפסיקות לרגש כל פעם מחדש.
הוא לא מהקליטים באלבומים של העיזים אבל אין ספק שלפרקים הוא חודר במהירות ללב והמילים מרתקות כמו תמיד. מהאזנה ראשונה נראה שהשירים החזקים באלבום הם: For Charles Bronson (מילים מצורפות בסוף הפוסט) ו-High Hawk Season.
תהנו:
For Charles Bronson
Catch a lucky break try to make it last 
Rig a blanket curtain up between the present and the past 
Play my lucky number for most of what they're worth 
Lie about my age right down to my last day on this earth 
Set you sights on good fortune, concentrate 
Pull back the hammer, try to hold the gun straight 

Hit the gym each night 
Stay cool and seldom speak 
Keep the heart of a champion 
Never let them see you're weak 
And whatever they say on your page three mention 
Focus on the parts that make you feel good 
Be grateful for the attention 

Set your sights on good fortune, concentrate 
Pull back the hammer, try to hold the gun straight 
Try to hold the gun straight and true and steady 

Let the frame find you when the cameraman's ready 
Work until I drop drift from place to place 
Ehrenfeld, Pennsylvania, scratched into my face 
Set your sights on good fortune, concentrate 
Pull back the hammer, try to hold the gun straight 
Try to hold the gun straight

יום שישי, 11 במרץ 2011

הכל הוא רמיקס- לד זפלין כמקרה מבחן

Everything is a remix הוא פרויקט וידאו תיעודי מרתק שכתב וערך Kirby Ferguson. הכל הוא רמיקס- טוען יוצר הסידרה ויש בכך אמת רבה. אם זה בתחומי המוזיקה- החל מאלביס שגנב מהבלוז של דלתת נהר המיסיסיפי וכלה בהיפהופ העכשווי שמספל בגלוי קטעים מהעבר כחלק מהיצירה, ואם זה בקולנוע כשהדוגמאות הן רבות- מסרטי מלחמת הכוכבים או הסרטים של טרנטינו שאפשר להגדיר את חלקם כמש-אפ של קטעים ואפיזודות מסרטי עבר.

צפו בפרק הראשון:
בפרק זה אנו חוזרים אחורה לסוף שנות השישים וללד זפלין- אכן דוגמא מצוינת ומעוררת מחלוקת.
בשני האלבומים הראשונים של לד זפלין לקח ג'ימי פייג' קטעי בלוז ישנים ומוכרים של ווילי דיקסון, Howlin` Wolf ואחרים שאת חלקם ביצע כחלק מהירדבירדס, לחלקם שינה את השם, נתן לרוברט פלאנט לשפצר את המילים, הוסיף ריפים נוספים, שינה קיימים, לעיתים לא החליף כלל אבל תמיד עיבד בטאצ' הייחודי הג'ימי פייג'י-זפליני הידוע לכולנו. כך נוצר למעשה הבלוז-רוק או הרוק הכבד. הפרק הראשון מתאר את לד זפלין כגנבים או מעתיקים ללא רשות (פלגיאט הלכה למעשה) מכיוון שלקחו שיר קיים וללא שינוי מהותי לקחו קרדיט על השיר. אין הדבר דומה לגרסת כיסוי ואין הדבר דומה לרמיקס או לסימפול שאנו מכירים כיום (שבדרך כלל זוכה לקרדיט מסוים). 
אני חושב אולי בצורה נאיבית (כנער הערצתי את לד זפלין) שלד זפלין האמינו כי הם לא גונבים ולא מעתיקים אלא יוצרים חדש על בסיס ישן ואני ממשיך לחשוב כך גם אחרי שצללתי לנבכי הבלוז לאחר שמיציתי את הזפלינים. אני גם משוכנע שג'ימי פייג' שהקים את לד זפלין כגיטריסט וותיק ומוכר יחסית ידע שבסביבתו מומחי בלוז רבים (אריק קלפטון, ג'ף בק, פיטר גרין, ג'ון מאייל והבוסים באטלנטיק רקורדס) שמכירים את השירים ולכן קשה לי להאמין שניסה להערים על המאזינים והקולגות בכך שלקח קרדיט לעצמו. בכל מקרה אלו מעט מהמחשבות שהיו לי תוך כדי צפייה ב-7 הדקות של הפרק הראשון. אני מניח שלכל אחד דעה משלו.
למענכם ערכתי אוסף קצר של לד זפלין ובסופו את Lemon song של לד זפלין ו-Killing Floor של Howlin` Wolf. האזינו והחליטו בעצמכם.

יום שישי, 4 במרץ 2011

"לפתע ראשי עף לאחור"- המוזיקה חוזרת ל-1977

בתקופה האחרונה אני מקשיב יותר ויותר לאלבום האחרון של ג'ון גרנט The queen of Denmark, האלבומים האחרונים של מידלייק (שגם משתתפים באלבום של ג'ון גרנט) ו-Iron and Wine. מלבד העובדה שלדעתי מדובר במוזיקה טובה ומהמשובחות בתקופה האחרונה, יש פה גם איזשהו מכנה משותף- הסאונד, הגישה וההגשה.
ברגע שמתחילים לשמוע את The courage of others של מידלייק- התחושה היא של חזרה אחורה בזמן ל-1977 (מישהו אמר ברי סחרוף ??), החלילים, הסאונד האורגני, הגיטרה האקוסטית שמתעטפת בחשמלית עדינה, הקול העמוק והמלטף. חבר טוב הגדיר את האזנה לאלבום שלהם כמסע דמיוני ליער שרוי בערפל ובאמצעו עומדת להקה על שטיח פרסי אדום בוהק, מסביבה עצים עבים והמוזיקה עוטפת סביב.
לעומתם סמואל 'שמואל' בים נשמע ב-Kiss each other clean כמו סינגר-סונגרייטרים משנות ה-70 עם סאונד יותר רך, פריך ומנימליסטי ושילובים קוליים מעניינים והרמוניים ולעתים נכנסים כלי נשיפה כדי לתת נפח וצבע.
רק שלא נתחיל לראות גם חדרים כאלה...
ישנם כמובן עוד מקרים כאלה ואחרים כמו גרסת הרוק הקלאסי של All delighted people על ידי סופיאן סטיבנס, האלבום האחרון של Destroyer שנושק בסאונד שלו לסוף השבעים תחילת השמונים ולאל סטיוארט ורבים וטובים שפה ושם קופצים לי לאוזן (כדוגמת Gruff Rhys, השיר החדש של בוני פרינס בילי שגיאחה הציג היום ב'איים בזרם' ואפילו הארקטיק מאנקיז).
כחובב מושבע של מוזיקה משנות ה-70, אני מוצא את המהלך הזה מבורך מה גם שהוא מתובל באנרגיות חדשות ובסאונד מעודכן יותר. תענוג !
אי אפשר בלי מיקסטייפ קצר - בחזרה ל-1977:

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

האזנה מלאה: PJ Harvey- Let England Shake

האלבום החדש של PJ Harvey ניתן האזנה מלאה דרך NPR.
פולי ג'ין הארווי זונחת את הפסנתר החבוט מ-White Chalk וחוזרת לגיטרה ועיבודים מורכבים באלבום חדש ומצויין. עדיין קשה לי להגדיר או לבקר את האלבום בצורה שתהלום את איכויותיו. אבל אני בקלות יוכל לומר שבעיניי הוא הטוב ביותר שלה.
מצד אחד שירים חלומיים שמזכירים בהגשה הווקלית והעיבודים את אליזבת' פרייזר ומצד שני שירים ברורים מאוד וישירים. הליריקה משובחת וכואבת, סיפורים קצרים על עולם קורס תחת מלחמות ומוות. האלבום קצר ומזוקק כ-40 דקות (כמו בעידן התקליט) של הטוב ביותר. הקשיבו ושתפו את מחשבותיכם.

יום רביעי, 9 בפברואר 2011

האזנה ערבה- השירים הטובים של התקופה

פתיחת 2011 מבטיחה רבות. החורף הולך ומתגבר,רוח צוננת מביאה עימה עננים אפורים ונמוכים, הגשמים מטיחים מים באדמה הצמאה, שלוליות נאספות בצידי הכביש ובין לבין ימים יפים וקרירים המביאים עמם ניצני פריחה.
לצד זה שירים חדשים יוצאים בקצב מרשים ואלבומים מבטיחים עתידים לצאת בשבועות והחודשים הקרובים. החל מוותיקים כ-REM שחוזרים לסגנון שאפיין אותם בתחילת שנות ה-90, דרך אלבו שממשיכים לייצר מלנכוליה אנגלית מצוינת, Low וברייט אייז ולבסוף ניצנים חדשים שצצים להם כג'יימס בלייק, Celebration ו-Fleet Foxes הממשיכים לאלבומם השני והנה רק היום יצא החדש של הסטרוקס. כל זאת לא ועדיין לא הזכרנו אלבומים ישראלים מצויינים שיצאו לאחרונה (ראו את עונגי השבת האחרונים).
בשנים האחרונות בהן האינפלציה המוזיקלית הרקיעה שחקים ללא כל הכרה, האיכות הפכה להיות מצרך נדיר והחיפוש אחר מוזיקה טובה דמתה לחציבה במכרה כשבין ערמות הבוץ הרבות נמצאו מפעם לפעם מטילי זהב. השנה ניכר כי למרות כמות עצומה של מוזיקה שיצאה בחודשיים האחרונים - כמעט כולה טובה ואפילו טובה מאוד. יכול להיות שיש פה את ההשפעה המאגית של תחילת עשור (ראו את מהפכת הגראנג' בתחילת ה-90 ואת חזרת הרוק הרזה בתחילת ה-2000) ויכול להיות שזאת סתם הצטרפות מקרים. בכל מקרה אני מרוצה - כי הרי אין כמו חורף עם פסקול איכותי המלווה אותו.
אז הנה לכם מיקסטייפ (חלקי ביותר כמובן) עם כמה מהנציגים הבולטים בעיניי של תחילת השנה הזאת. תהנו.

MusicPlaylistView Profile
Create a playlist at MixPod.com

יום שישי, 28 בינואר 2011

הפרא הבודד- The Lonely Wild להקה חדשה ואלבום להאזנה

הנה רעיון מבריק לבישול מוזיקלי- קחו קצת ארקייד פייר תוסיפו קורטוב של מוזיקת מערבונים בואכה אניו מוריקונה ותקבלו את ה-Lonely Wild. במהלך השבוע האחרון התוודעתי לאלבום החדש שלהם דרך Bandcamp. במשך שבוע שלם השירים שלהם חזרו שוב ושוב, דפקו על דלתות אוזני וחדרו לתוך ליבי. זה נדיר שדבר כזה קורה - בטח אחרי גיל 30. 
מוזיקת מערבונים פותחת את האלבום. שריקה חולמנית, גיטרות נוזליות ותוף מכה חרישית. דואט בין גבר לאישה, סיפור קצר של פגישה מקרית בין שני אנשים באמצע הדרך (עני חסר בית ועשיר ?) לחן כובש ועיבוד מרתק. כך נפתח המיני-אלבום (EP) החדש של The Lonely Wild והוא מרמז על ההמשך לבוא.
ובכן, אתה יכול לעזור לי?
אני פשוט חיה המנסה לנוח מעצמי.
הטוב לא יבוא פתאום להתארח
כל מה שאת רואה כאן שלי.
אתה מתכוון לומר -
הדשא ?  העפר ? האבנים ? והנהר העתיק?

זה הכל משחק
כשאתה נולד בצד הנכון של החיים.

(מתוך The right side of the road)

הלהקה שמקורה מלוס אנג'לס ומורכבת מ-5 חברים מנגנת מוזיקה שנעה על התפר שבין מוזיקת מערבונים (אניו מוריקונה), קאנטרי אלטרנטיבי (ריאן אדאמס ווילקו) ופולק פשוט ויפה המשלב בין גיטרות, כלי נשיפה וקולות של גבר ואישה (שילוב קולי מושלם). `Dead End` שוהה במרחבים שבין אמריקנה מלנכולית וחולמנית ומזדקקת לכדי תחושה של סרט איטי, ישן וממכר. השילוב של החצוצרה בשירים מוסיף ארומה מיושנת וחמימה.
השירים מרגשים-תובנות קטנות על החיים והמוות, המר והמתוק. אהבה / שנאה, פגישה מקרית, הטבע והעיר. האלבום לוקח אותנו המאזינים למסע דמיוני בין עיירות במערב ארצות הברית, כמו נסיעה בטנדר חבוט איפושהו בין ערי החוף הקליפורנים דרך הרי סיירה נבאדה למדבריות הצחיחות והמרחבים הבלתי נגמרים של נבאדה.
המילים והלחנים נכתבו ע"י Andrew Carrol במהלך של חודשים ספורים בהם התרחשו עליו אירועיםרבים: להקתו הקודמת (You, Me & Iowa) התפרקה, בן משפחה קרוב נפטר ומצד שני התחתן עם אהובתו. למרות גילו הצעיר, הבגרות המילולית והמוזיקלית מורגשת בכל תו ותו.
אנחנו חיים קצר ולעניין
כמו בדרך אבא שלי אמר לכתוב,
שורה אחר שורה.
אנחנו עושים אהבה ונרדמים.
קחו את החלומות שלך ולהפוך אותם לשלי.
אין שום נזק.
(מתוך Hail
).

אז אם אתם בעניין של מוזיקה שיונקת מפס-קול של מערבוני ספגטי בשילוב רוק גיטרות טוב ויצירתיות מוזיקלית ולירית- קנו לכם אותו מתנה לשבת. האלבום עומד להאזנה ב-Bandcamp וניתן להוריד אותו במחיר סמלי של 3$ (בערך 12 ש"ח) ויש גם אופציה מפתה לרכישת ויניל (12$). 
שמעו אותם מפיחים חיים חדשים ב-Personal Jesus של דפש מוד:

יום שני, 24 בינואר 2011

ברזל ויין- האלבום החדש של Iron & Wine להאזנה

האלבום החדש והמצוין של ברזל ויין Kiss each other clean ניתן להאזנה חופשית. לדעתי הוא הטוב באלבומיו של סמואל בים ולהקתו. האלבום שונה מאוד ממה ששמענו עד עכשיו מהלהקה. הסגנון מזכיר מאוד את הרוק הרך של שנות ה-70. למעשה הוא עומד לצד האלבומים האחרונים של Midlake ו-John Grant כמעין גל רטרו קצר לרוק הפשוט והטוב של שנות ה-70. 
האזינו - והביעו את דעתכם בתגובות או במייל.
תהנו...

יום ראשון, 23 בינואר 2011

ענבי זעם: חקלאות, אקולוגיה, משבר כלכלי ויצירת מופת אחת

"...אבק הדרכים התנער והתפשט ונחת על העשבים שבצידי השדות, ונחת מרחק מה בתוך השדות. הרוח התחזקה והתקשחה וכרסמה את קרום האדמה שנותר בשדות הדגן אחרי הגשם. לאטו החשיך האבק המתערבל את השמיים, והרוח גיששה את האדמה, שיחררה את האבק, ונשאה אותו איתה. הרוח התחזקה עוד. קרום הגשם התפרק והאבק נישא מחוץ לשדות והתרומם בתמרות אפורות אל האוויר כעשן נרפה. הדגן דש ברוח וצליל יבש ושורקני בקע ממנו. האבק העדין ביותר לא שב אל האדמה עתה, אלא נעלם בשמיים המתכהים.
הרוח התחזקה, טאטאה מתחת לאבנים, ושלפה משם גבעולים ועלים יבשים, ואפילו רגבי עפר קטנים, שציינו את נתיבה בעודה מנשבת על פני השדות. האוויר והשמיים החשיכו ובעדם זרחה שמש אדומה, ועקצוץ חריף נישא באוויר. בלילה הגבירה הרוח את מרוצתה על פני האדמה, חפרה בערמומיות בין שורשוני הדגן, והדגן לחם ברוח בעליו המוחלשים עד שעקרה הרוח את השורשים ואז נחה כול שיבולת מותשת על צידה, נוטה אל האדמה ומצביעה בכיוון הרוחהשחר הפציע, אך לא היום. בשמיים האפורים שמש אדומה הופיעה, עיגול אדום עמום שלא הפיץ אור כמעט, כבשעת בין ערביים; ובהתקדם היום שקעו הדמדומים והיו לחשיכה, והרוח יללה ושרקה על פני הדגן השטוח
גברים ונשים התכרבלו בבתיהם, וקשרו ממחטות על חוטמיהם בצאתם החוצה, והגנו על עיניהם במשקפי מגןבבוא הלילה שוב היה זה לילה שחור, שכן הכוכבים לא הצליחו להחדיר את אורם מבעד לאבק והאור שבקע מהחלונות לא התפשט אפילו מחוץ לחצרות הבתים..."
מתוך: ענבי זעם, ג'ון סטיינבק (תרגום:  גרשון גירון) הוצאת ידיעות אחרונות
במהלך החודש האחרון יצא תרגום חדש ליצירת המופת האמריקאית- ענבי זעם. מעבר להיותו ספרות משובחת וקולחת, הספר מחזיר אותנו לתקופה מעניינת ודרמתית בהסטוריה האמריקאית: שנות השלושים של השפל הכלכלי הגדול, בצורת וסופות אבק עצומות שכיסו מרבית משטחי ארצות הברית. פוסט זה יתאר את מקצת התופעות האקולוגיות שהביאו לסדרת אירועים חברתיים וכלכליים היסטוריים אשר היו ההשראה לכתיבת הספר.

שנות השלושים 'המלוכלכות' היו תקופה של סופות אבק קשות שגרמו לנזק אקולוגי וחקלאי באדמות הערבה המרכזית בארצות הברית וקנדה. תקופה זאת התחילה בבצורת קשה בתחילת שנות השלושים שנבעה מאנומליה בטמפרטורת האוקיינוסים. השינוי בטמפרטורת האוקיינוסים פגעו בעוצמתו של זרם הסילון המושפע מהפרש הטמפרטורות בין האוקינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי. זרם הסילון, שבדרך כלל זורם מערבה מעל מפרץ מכסיקו ולאחר מכן פונה צפונה וגורם לגשמים במישורים הגדולים, נחלש ונע דרומה יותר מהרגיל. כתוצאה מכך הלחות והמשקעים לא הגיעו לאיזור זה.
כמות המשקעים בהשוואה לממוצע לאורך מאה שנה (שימו לב לשנות השלושים)
אם לא די בכך, האמריקאים (בניגוד לאינדיאנים המקומיים) תפשו בצורה מוטעית את המישורים הגדולים היבשים בדרך כלל. סוף שנות ה-90 של המאה ה-19 היתה תקופה עשירה במשקעים במישורים הגדולים. עקב כך, הממשלה עודדה את ההתיישבות והחקלאות במקום. עשרות שנים של רעיית יתר וכניסת מיכון חקלאי עודדו חקלאות אינטנסיבית באיזורים שלא מיועדים לכך. יתר על כן הטכניקות החקלאיות היו חסרות מחזור זרעים ווכיסוי הקרקע באמצעות שאריות היבול. כתוצאה מכך נגרמה התייבשות, בלייה וסחף של הקרקע. המשך חריש עמוק של שכבת הקרקע העליונה הבתולה של המישורים הגדולים ועקירתם של עשבים רבים חשפו את הקרקע לרוחות עזות.
ברגע שהגיעה הבצורת, הקרקע התייבשה במהירות, לא היו עוגנים טבעיים שייצרו מעין אפקט 'מסרק' שיעצור או יאט את הרוח ורוחות עזות הפכו את הקרקע לאבק שהתרומם לגבהים של עשרות מטרים מעל פני האדמה וכיסה שטחים עצומים (כ-100 מליון דונמים) שהשתרעו בין הרוקיס לאפלצ'ים אך לעיתים נסחפה הקרקע והגיעה עד לערים הגדולות וושינגטון ופילדלפיה. מעבר לבליית הקרקע סופות האבק עצרו עוד את הלחות מלהגיע למישורים הגדולים וכאפקט שרשרת החמיר עוד את הבצורת.
מיליוני דונמים של אדמה חקלאית, הפכו חסרי תועלת, החובות של החקלאים לבנקים טפחו וארצות הברית שהיתה שרויה עדיין תחת המשבר הכלכלי הגדול לא תמכה בחקלאים והמשבר החריף עד למצב שבו מאות אלפי אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם. משפחות רבות (הידועים לרוב בתור "Okies" משום שרובם הגיעו מאוקלהומה) היגרו לקליפורניה ומדינות אחרות, שם הם מצאו תנאים כלכליים קצת יותר טובים במהלך השפל הגדול. רבים הפכו ל'מהגרי עבודה' שנסעו מחווה לחווה לקטוף פירות וגידולים אחרים בשכר רעב.
השינוי הגדול בתפישה האמריקאית התרחש כשרוזוולט החליף את הובר האנמי, אבל רק כשהגיעו ענני האבק לוושינגטון הבירה, נפלו כמה אסימונים בהנהגה האמריקאית ותקציבים הופנו למחקר בתחומי החקלאות והאקולוגיה. תוך זמן קצר הובן כי יש להשאיר חלק מהיבול על הקרקע על מנת למנוע את בליית הקרקע וטכניקות גידול חדשות נכנסו לתוקף.

מעבר לתופעות אלו חשוב להבין כי תקופה קצרה מאוד של חקלאות אינטנסיבית לא נכונה וללא התחשבות בסביבה יצרה אפקט כלכך גדול והרסני שהכריע יבשת שלמה הן מבחינה חברתית-כלכלית והן מבחינה סביבתית-אקולוגית. לפחות קיבלנו מספר יצירות מופת כמו 'ענבי זעם' ו'על עכברים ואנשים' של ג'ון סטיינבק.
בנוגע לספר- בניגוד לביקורת של דוד רוזנטל בוואלה, אשר מתארת את התרגום כמודרני מדי, דעתי היא כי בניגוד לתרגום הקודם של 1988, שהיה מעט טכני וחסר היכולת להעביר את הקצב וסגנון הדיבור המאפיין את המקומיים (Okies), תרגום זה מצליח לעשות זאת והוא קולח ומשוחרר. יש מקום לבקר משפטים כאלו ואחרים שמנחיתים מעט את הרמה של הספר, אך ניכר כי הדבר נעשה כדי להעביר את המסר והנימה של הספר בצורה טובה יותר. לראשונה יש לספר הזה תרגום ראוי וטוב.

כמה שירים בהשפעת האירועים והתקופה:

MusicPlaylistView Profile
Create a playlist at MixPod.com

יום שישי, 14 בינואר 2011

אמריקנה: מבוא

זהירות- הפוסט הבא מכיל ניים-דרופינג מוגזם- אבל זה רק מבוא, תתחשבו בי....

אני מוכרח להודות שאני אוהב את אמריקה. זה לא כלכך מקובל, זה לא מכובד ומתהדר בארומה סגרירית כמו להיות אנגלופיל, אבל אין מה לעשות זה אני. אז מה זאת אמריקה או המושג היותר מתאים - אמריקנה בשבילי ?
אמריקנה בשבילי זה הכל חוץ מניו יורק, לוס אנג'לס, מיאמי ושאר הערים המרכזיות. אמריקנה בשבילי זה טאוס בניו מקסיקו, קנזס סיטי (קנזס), לאפייט ובאטון רוג' בלואיזאנה ודומותיהן.
אמריקנה בשבילי זה היסטוריה- החל ממסעותיהם מערבה של לואיס וקלרק, דרך סיפורי הלחימה בבריטים, המאבק בין המקומיים (האינדיאנים) למתיישבים החדשים ומלחמת האזרחים והירידה לפרטים בכל מוזיאון או אתר הנצחה.
אמריקנה בשבילי זה סיפורים- החל מסיפורים מקומיים המשמשים כגאווה בעיירות נידחות כמו ארמון התירס במיטצ'ל (דרום דקוטה) או אותו סיפור ייחודי שקיים בכל עיירת שדה אמריקאית וסובב סביב אדם מסוים, בדרך כלל קשור בדרך כלשהי למלחמת האזרחים ולמלחמה באנדיאנים (או סתם פושע נמלט...).
לצלול לתוך הספרים של פוקנר, ג'ונתן פרנזן, ג'ק קרואק ודומיהם.
אמריקנה בשבילי זה הנופים של הרי הרוקי, הבלו רידג' באפלצ'ים, הגבעות השחורות בדרום דקוטה, לינה ביערות חשוכים ונסיעות על גבי נסיעות שמצד אחד של הכביש שדות תירס ומהצד השני חיטה.
אמריקנה בשבילי זה מוזיקה, לאו דווקא בעלת סגנון מוגדר, אך כזאת שמספרת סיפור על מקום, אנשים, מאבקים ומרחבים אינסופיים. המוזיקה של ברוס ספרינגסטין, טום וויטס, האנק ווילאמס ועוד רבים שחולקים איתי את נסיעות ארוכות וגורמים להרגיש כאילו אני נמצא לרגע בג'קסון, ניו אורלינס או אוסטין. 
אז הנה מיקסטייפ פתיחה קצר עם כמה מאבות המזון של האמריקנה ואלו שממשיכים לשאת את הלפיד.
סוף שבוע נעים.

MusicPlaylistView Profile
Create a playlist at MixPod.com