יום חמישי, 26 בינואר 2012

כתמי צבע- The Aprons: אלבום חדש להאזנה

אין זה סוד שאני אוהב פופ חלומי- dream pop בלעז. רבות נכתב על הסגנון וגם כאן בבלוג זה הוקדש פוסט נרחב לז'אנר המיוחד הזה.
היום נפל לידי מקלדתי אלבום קסום של להקה ישראלית הנקראת The Aprons. האלבום המשלב את כל האלמנטים של dream pop- אווירה קודרת וחורפית, שירה נשית ענוגה, לחנים מופשטים והפקה מפותלת, התמקם לו היטב בחמימות בכפיפה אחת עם החורף (הנדיר יש לציין) השורה כאן בחוץ.

ה-Aprons הן למעשה שתי בחורות- חווה וטליה, האחת מתבוססת לה בבס והשנייה מפזזת על פסנתר ושתיהן שרות. עטיפת האלבום כאילו לקוחה מתוך מסורת סקנדינבית עתיקה, עם האייל הרקום על המפית. אסתטיקה המתכתבת עם המוזיקה.
ההשפעות כביכול ברורות מאליהן: קוקטו טווינס, פורטיסהד ומאזי סטאר וניתן גם לחוש במעט מינימל קומפקט, אבל הייתי רוצה לשמוע יותר מהלהקה על המוזיקה שהן אהבו / אוהבות  ומה הוביל אותן ליצור את האלבום הקסום הזה. מצד שני אולי עדיף ככה - שהמסתורין עוטף הכל.
הנה קצת מוזיקה משובחת. המשך חורף נעים. 

יום שני, 9 בינואר 2012

קנזס סיטי או זיכרון מה-Blue Room

לקנזס סיטי פינה חמה בליבי. היה זה בטיול ארוך בארצות הברית, כשבדרכי לחקור את המישורים הגדולים והרי הרוקי מצאתי את עצמי מתעכב לשבוע בקנזס סיטי אי שם בין סיינט לואיס לאומהה.משהו באווירה של העיר הזאת, בעלת מסורת הג'אז והבלוז, התקועה לה באמצע שום מקום השפיעה עלי בצורה אחרת ממה שהכרתי עד אותו זמן. מעין צומת דרכים המפגישה בין מזרח למערב (ארצות הברית), חדש וישן, אמריקנה שורשית מול עיר אינטלקטואלית ומודרנית. שם בפרברי העיר נכנסתי לבר קטן ואפלולי עם הרבה נשמה והיסטוריה שמדברת מכל טיפה של בירה.  באותו בר קטן בצומת הרחובות 18 ו-vine כתבתי לי שיר. במשך שנים דמיינתי את טום וויטס מוסיף אותו לרפרטואר עם לחן של ריצ'רד האוולי. לאחר זמן מה הבנתי שאני לא משורר ולא קרוב לכך, אבל לקטע הזה יש פינה קטנה וחמה בלב. אז עכשיו הוא מצא את דרכו לתוך הבלוג. למי שיצלח לקרוא את כולו מובטח מיקסטייפ עגמומי ומשובח בהשראת לילה אחד בקנזס סיטי.
Blue Room Bar (or Johana and me on sunday afternoon)
The sun went down easy on Vine Street. 
Kansas City in the dark… a Jazz band is playing at the "blue room" bar. 
Foxy brown girl, with DEEP black dress and red shoes… 
I just found myself in the "Monday night session". 
She went on the stage with a strange sexy walk.  Like a femme fatale, she holds the microphone, 
Singin' blue song for all these people outside the bar.
Some men came inside for a short drink to close the night. 
Tomorrow morning they will be back at the railway near I-30 
She keeps on singing the song: ”…ain`t got a wife and ain`t got a life...” 
Drink a pint of beer on Vine Street. 

“Blue room" was just a stop on my way to Nebraska. 
The foxy brown girl took my soul from Johana. 
Goin' outside to the breezy air of 18th street… 
Cry to the beauty of the american sky: "who am I gonna meet?” 

My love Johana just drove away on my chopper to her brother in Idaho. 
Well, she found a crazy hairy man from Tupelo and ran away to here bro. 
Now I am all alone in Kansas City, order another pint of beer. 
I can see her in my vision out there in the rear. 
Brown hair, you are driving out with my soul… 
Oh America, why did you take my love away? 
Oh America how did you make my life a bag full of pain? 
The foxy brown girl stands beside me and whisper in my ear. 
I can`t hear the sound of the music anymore, only can hear her voice. 
She took me that night high to the moon and didn’t bring back. 

“Blue room" was just a stop on my way to Nebraska. 
The foxy brown girl took my soul from Johana. 
Go outside to the breezy air of 18th street. 
Cry to the beauty of the american sky: "let`s go to eat"

יום חמישי, 5 בינואר 2012

מחשבות על מקס רואץ'

אני לא יודע למה ומדוע, אבל פתאום נזכרתי לי במקס רואץ' (Max Roach). אולי זה הבן הקטן שלי שפתאום לקח את החצוצרה ששכבה לה חודשים בארגז מעלה אבק בפינת הבית ואולי זה ג'אז 88 עם גבי ינון וקולו העמוק כעמקי הצפון ואולי סתם זה מפעפע לו מאי שם...מי יודע?
למקס רואץ' שמורה פינה חמה בליבי. הייתי חצוצרן צעיר בן שלוש עשרה בלבד כאשר נסעתי לראשונה עם תזמורת הנוער לארצות הברית. הטעם המוזיקלי שלי באותם ימים היה בסיסי ובוסרי לחלוטין. קצת ביטלס, קורטוב לד זפלין ורוק ישראלי בן זמנו (ימי רוקסן הראשונים). ניגנתי מוזיקה קלאסית ואני חושב שדי שנאתי את זה. זה היה שם, בארצות הברית, מולדת הג'אז והרוק שהכרתי, העמקתי והתאהבתי במוזיקה אמתית. הנסיעות בין עיירה לעיירה, בין מועדונים שלא יכולתי להיכנס אליהם מפאת גילי הצעיר ויותר מכל האווירה שיצרו חבורה של נגנים צעירים- ילדים מתבגרים שנוסעים יחד יצרו את הכר המתאים ביותר להפריה מוזיקלית. 
התחבבתי מאוד על אחד המארחים שלנו והוא התחיל להשמיע לי כל ערב מספר תקליטים, קסטות ודיסקים של פינק פלויד, מייק אולדפילד, ג'נסיס, קייט בוש וגם את דיזי גילספי, קליפורד בראון ומקס רואץ'. היום אני לא מאמין לעצמי שאני אומר את זה אבל מכל הדברים האלה מה שמצא חן בעיני היו האלבומים של הג'אז ובעיקר כל מה שמקס רואץ נגע בו.
למקס רואץ' בעל תפקיד משמעותי בהיסטוריה של הג'אז. הוא היה הראשון לתופף על תופים כמו עוד כלי נגינה "מלודי". היתה לו היכולת להלחין קטעי תיפוף כפי שמלחינים שיר. הוא יצר מקצבים חדשים שלא נשמעו עד זמנו והוא שיחק בקצב כמו בנדנדה כפי שלא נשמע מעולם. הוא היה הראשון להכניס באופן קבוע מקצבים שלא היו רגילים בג'אז- סווינג בשלושה רבעים ושילובים שונים של שלושה רבעים וחמישה רבעים. עיקר פעילותו הידועה היתה בשנות החמישים עם החצוצרן קליפורד בראון עד מותו של קליפורד בתאונת דרכים (שהפילה את מקס רואץ' לאלכוהוליזם- לטענתו). אלבום הג'אז הראשון שהיה לי היה למעשה קסטה מוקלטת (TDK...) של מקס רואץ' וקליפורד בראון - (At Basin Street) ואני חייב לו את כל אהבתי לג'אז. היה בו הכל מבחינתי- חצוצרן רך, מלודי ויצירתי וכנגדו מתופף כריזמתי, אקסטטי בעל יכולת לגלגל שיר על מקלות תופים וסנר.
בתחילת שנות השישים יצר מקס רואץ' בשיתוף עם אשתו- אבי לינקולן את אנו מתעקשים !! - We Insist- יצירת ג'אז חופשי שבאה כמחאה על מצב השחורים בארצות הברית ומחווה למקורות האפריקאים. לאחר מכן חבר לדיוק אלינגטון וצ'רלי מינגוס ליצירת אחד מאלבומי הג'אז הגדולים ביותר- Money Jungle. יצירה על-זמנית, מיוחדת, שיוצאת לעיתים מתחום הג'אז ומשלבת מלודיה, ג'אז חופשי, הארד-בופ ובלוז.

לאחר כל זה הגיע הזמן לשמוע קצת ממנו. תהנו !