אמריקנה: ארמון הדגן במיטשל, דרום דקוטה ואלבום חדש

פסח. חופש עצום, סופסוף זמן להיות עם המשפחה והילד לאחר זמן רב של עמל ועבודה. ובפסח כמו תמיד נוסעים- לטייל, לבקר ולראות את הטבע שנייה לפני שהוא קורס לתוך צהוב-חום אינסופי. תוך כדי הנסיעות האלה התודעה חוזרת בזמן לכלמני נקודות של געגוע. אחת מהנקודות האלה שצצו להן פתאום בין מחלף עין תות לצומת המוביל היתה ארמון הדגן בדרום דקוטה.

דרום דקוטה- חלק משמעותי מהמישורים הגדולים, ערבות ירוקות של תירס, חיטה ושאר דגנים המסתיימות להן בביתרונות חשופות ולאחר מכן ההרים השחורים שלפני הרי הרוקיס. חבל ארץ מרתק המשלב אנשים לא שגרתיים, תרבויות שונות, אירועים היסטוריים ונופים לא נגמרים השונים זה מזה.

כשאני הגעתי לשם היה זה קיץ חם, אמצע יוני שלושה חודשים לפני נפילת מגדלי התאומים. אמריקה אחרת מהיום, אמריקה של שלהי שנות ה-90, שבעה ומרוצה. נסענו מאומהה (בנברסקה) ל-Badlands (הביתרונות בדרום דקוטה). בדרך תפסה אותנו סופת טורנדו עזה עם ברקים שהצליפו באדמה החשופה בתדירות גבוהה. היינו באמצע שום מקום וכשהסופה שכחה מעט הקמנו אוהל סמוך לאגם יפיפה. באישון לילה הרוח שבה לנשב והאוהל כמעט עף איתנו בתוכו. איכשהו שרדנו את הלילה והמשכנו לכיוון מיטשל. שם סיפרו לנו על ארמון הדגן. אני כחובב אמריקנה קפצתי על המציאה. מצאנו את ארמון הדגן שבו משובצים גרעיני תירס, חיטה ושאר גרעני דגניים לכדי יצירות אומנות. סתמי ומרהיב כאחד...

צבעי הדגנים הינם טבעיים ומקורם בשונות הטבעית לצמחים. כל שנה מתחלפות להן התמונות העשויות דגנים והן נעשות בידי אומנים מקומיים.

בתוך ארמון התירס מגלים שהמבנה הוא למעשה בית הקהילה המקומי, שם נערכים החוגים, סיום בית הספר, תחרויות כדורסל ותערוכות מקומיות- הכי פרבר אמריקאי שאפשר ממש מתוך שיר של Arcade fire.

המקום הוקם בשנת 1892 כתצוגת יכולת לחקלאות המניבה של דרום דקוטה כאשר מיטשל מנתה רק 3000 תושבים. ב-1905 הוא נבנה מחדש כחלק מניסיונותיה של מיטשל להפוך לעיר הבירה החדשה של דרום דקוטה. המבנה שאנו עדים לו כעת נבנה בשנת 1921 לפסטיבל ארמון התירס. המקום נחשב לאחר מפלאי המישורים הגדולים והוא משמש מאז הקמתו כמקום מפגש של חקלאי העיר והכפרים הסמוכים בעת חגיגות הקציר והאסיף.

מלבד ארמון התירס דרום דקוטה עשירה בנקודות היסטוריות כ-Mount Rushmore, והמקבילה האינדיאנית Crazy horse, הגבעות השחורות, Custer SP, שבילים בעקבות Louis ו-Clark ומישורים אינסופיים של ירוק ועוד ירוק ועוד ועוד ירוק...

לסיום נשמע קצת ניחוח אמריקאי עם האלבום החדש של Emmylou Harris : 

My Morning Jacket עם שני שירים חדשים- 1977 חוזרת חלק ב'

מקשיב לשיר החדש של My Morning Jacket- גיטרת קצב מלווה את השיר, הזמר עולה אוקטבה, מדי פעם פורץ סולו גיטרה ניל יאנגי מלוכלך שכזה ומעטר את השיר בצבעים. המנגינה נמשכת, התחלה, אמצע וסוף. שבע דקות תמימות של שכרון חושים, מלודיה ודיסטורשן משתלבים ביחד. אז כמו שכבר תיארתי לפני כחודש- שנות השבעים כאן ובגדול (מוזיקלית כמובן). אל השיר Circuital מהאלבום החדש מצטרף קטע אינסטורמנטלי שיצא אתמול (Octoplasm) כחלק מסדרת "היפנוזה עצמית" שהלהקה השיקה. השיר מתחיל חרישית בג'אם גיטרות מקושקש ומלוכלך שהולך וגובר ככל שנוקבות השניות ואליו מצטרפת חטיבת כלי נשיפה המעטרת את הכל במתכת רועמת.

המגמה מתחזקת כשמקשיבים לחדש של הפו פייטרס עם הרוק הכבד הקלאסי שלא נשמע במחוזותינו כבר זמן רב (פוסט מצוין אצל רדיו פרמיום), לחדש של הארקטיק מאנקיז, Low האחרון (ולדעתי היפה ביותר שלהם) שהוא המלודי מבין אלבומיהם שלהם ומאופיין בסאונד עסיסי ונגיש (אנא הקשיבו ל-Especially me בסוף הפלייליסט).

במקום המשך הניים דרופינג המזעזע הזה- אפנק אתכם במיקסטייפ נוסף- 1977 חוזרת- חלק ב'. הפעם אוסף של My Morning Jacket עם עוד כמה מגיבורי החודש האחרון ואריק איינשטיין שחוזר בשיר חדש של קלפטר עם עיבוד וביצוע שמחזיר גם אותו לימים יפים יותר.

חג פסח שמח לכולם

האזנה מלאה: Alison Krauss and Union Station- Paper Airplane

להקת הבלוגראס המצליחה Union Station מוצאים אלבום חדש ומצויין עם אליסון קראוס. זהו אלבום ראשון של הלהקה מאז 2004 והינו יצירה אמנותית משובחת נוספת מבית היוצר של אליסון קראוס לאחר שיתוף הפעולה שלה עם Robert Plant. את האיכויות הקוליות של קראוס לא צריך להציג, אבל מי שמפתיע לטובה הוא Dan Tyminski שמציג קול עמוק, מחוספס ומלא משמעות (שיר 2 למי שאין כוח לחפש).

אחרי שאמרי מ'חסר תרבות' הכיר לנו את ז'אנר הבלוגראס בפוסט אפקטיבי וכתוב היטב, הגיע הזמן להתקדם לדברים חדשים. אז הקשיבו לאלבום- וחיוך יעטה את פניכם.

דלק ההווה- האם האלכוהול יחליף את הבנזין בקרוב ?

בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים גלובליים אדירים כמעט בכל תחום בחיינו. אך ניתן לומר שרוב הקדמה מתנקזת בסופו של דבר למחיר אנרגטי וסביבתי. אנחנו צורכים יותר אנרגיה, פולטים חומרים מזהמים לסביבה (תרכובות חנקן, גזי חממה ואירוסולים) וכדור הארץ לא מצליח לעמוד בעומס. הסביבה שלנו מזדהמת אך גם בפן הכלכלי, חברתי עליית מחירי הדלק יוצרת התמרמרות רבה. כולם מבטיחים לנו שבעתיד יהיו לנו מכוניות חשמליות, דלק מתאי מימן או תאים פוטווולטאים ואני שואל מה קורה עם ההווה ?

כבר היום נוסעים בברזיל מדלק אתאנולי (=אלכוהול כמו ביין) שמקורו מקנה סוכר,בארצות הברית יש אפשרות לתדלק בתערובות של אתאנול מתירס ובנזין ביחסים שונים ותעשיות הנייר והעץ משתמשות בשאריות כדי לייצר לעצמן דלק משאריות התאית וחשמל מפסולת הליגנין.

כאמור הדור הראשון של הדלקים הללו מקורו מגידולים חקלאיים מוכרים. אם זה סוכרוז (הסוכר שאתם מוסיפים לקפה ולתה) מקנה סוכר או עמילן מקלחי התירס. העמילן והסוכרוז מתפרקים בקלות לגלוקוז שלאחר מכן הופך לאלכוהול בתהליך תסיסה פשוט שדומה לתהליך ייצור בירה, יין או כל משקה אלכוהולי אחר.

כבר זמן רב ברור שיש בעיות בסיסיות בשיווק דלקים כאלה:

• אין מספיק שטח בעולם כדי לגדל מספיק תירס וקנה סוכר שיחליפו את הדלק הקונוונציונלי.
• שימוש בדלק שמקורו ממזון יוצר בעיה אתית חמורה. איך העולם המערבי יכול לנהוג על דלק מתירס שבצידו השני של העולם אנשים רעבים למזון.

על מנת לפתור את הבעיות האלו מתרחש כיום מעבר לדור השני של הדלקים- אתאנול המיוצר מתאית.

תאית או צלולוז הוא החומר הנפוץ ביותר בטבע. הוא נמצא בכל דפנות תאי הצמחים וגם הוא כמו עמילן מורכב מגלוקוז. במקרה הזה המקור לתאית יכול להיות עצים (או שיירי עצים), שאריות של תירס וחיטה (קוביות החציר), עשבים כאלו ואחרים ולמעשה כמעט כל חומר צמחי.

ייצור אתאנול שמקורו בתאית עונה על כל הבעיות שהוזכרו לעיל ומעבר לכך. תהליך הייצור הוא די פשוט: לוקחים את החומר הצמחי, קוצצים אותו, מעבירים אותו תמיסות חומציות או בסיסיות בשילוב לחץ -כך למעשה מפרקים את דופן התא שמורכבת מחומרים קשיחים רבים המכסים על התאית. לאחר מכן מוסיפים אנזימים שמפרקים את התאית לגלוקוז ומפה הסוף ידוע- מבצעים תסיסה בנוכחות שמרים לקבלת אלכוהול וזיקוק סופי.

שוב נשאלת השאלה - אם זה כלכך פשוט למה זה לא נמצא בתחנת הדלק הקרובה לביתי ?

כאן התשובה סבוכה יותר: כדי להגיע לתאית משתמשים באנרגיה רבה כדי לפרק את הליגנין (פולימר שתפקידו לחזק את הצמח- ממש כמו מלט). האנרגיה הדרושה עולה כסף רב ומזה זמן רב עומלים חוקרים רבים בעולם על מציאת פתרונות לבעיה. הפתרונות הראשונים היו לייצר צמחים טרנסגנים (כאלו שעברו הנדסה גנטית) שיש להם פחות ליגנין. הניסויים היו מוצלחים ביותר- הם באמת הצליחו להוריד משמעותית את האנרגיה הדרושה לפרק את הדופן. אבל כמו תמיד נמצאו בעיות נוספות- הליגנין לא סתם קיים בצמחים. תפקידו לחזק את הצמח ולהגן עליו מפני מזיקים, רוחות ותנאים קשים. צמחים טרנסגנים רבים פשוט לא שרדו את התנאים מחוץ למעבדה.

המחקר בנושא נמשך וכיום מעבדות רבות בעולם עובדות על צמחים טרנסגניים חדשים עם הרכבים שונים של דופן התא:- חלקם בהצלחה רבה. בנוסף מנסים לשפר את האנזימים המפרקים את דופן התא וכמו כן את המיקרואורגניזמים המבצעים את התסיסה.

רק תחשבו על הפוטנציאל הסביבתי- צמחים לוקחים פחמן דו חמצני מהאטמוספירה והופכים אותו לסוכרים- אנחנו מפיקים אותם ומייצרים דלק (דו פחמני בניגוד לשמונה פחמנים של בנזין), פולטים פחמן דו חמצני וסוגרים מעגל בר קיימא.

אספקה קבועה ובטוחה של אנרגיה תהיה תלויה באינטגרציה של אגרונומיה, ביולוגיה מולקולרית, גנטיקה, מיקרוביולוגיה והנדסה כימית ומכאנית. המדענים והתעשיינים יצטרכו לפעול נגד הזרם הציבורי והפוליטי להנדסה גנטית של צמחים, מיקרואורגניזמים ואנזימים על מנת להבטיח את הגברת היעילות הכדאיות הכלכלית של ייצור דלקים מתחדשים והפיכת הסביבה לברת קיימא. זה נמצא ממש כאן מעבר לפינה.

לקריאה נוספת:

Grassoline- דלק מעשב

מידע מ-National Geographic

BESC- קבוצת מחקר אמריקאית