‏הצגת רשומות עם תוויות אמריקנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמריקנה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 בינואר 2012

קנזס סיטי או זיכרון מה-Blue Room

לקנזס סיטי פינה חמה בליבי. היה זה בטיול ארוך בארצות הברית, כשבדרכי לחקור את המישורים הגדולים והרי הרוקי מצאתי את עצמי מתעכב לשבוע בקנזס סיטי אי שם בין סיינט לואיס לאומהה.משהו באווירה של העיר הזאת, בעלת מסורת הג'אז והבלוז, התקועה לה באמצע שום מקום השפיעה עלי בצורה אחרת ממה שהכרתי עד אותו זמן. מעין צומת דרכים המפגישה בין מזרח למערב (ארצות הברית), חדש וישן, אמריקנה שורשית מול עיר אינטלקטואלית ומודרנית. שם בפרברי העיר נכנסתי לבר קטן ואפלולי עם הרבה נשמה והיסטוריה שמדברת מכל טיפה של בירה.  באותו בר קטן בצומת הרחובות 18 ו-vine כתבתי לי שיר. במשך שנים דמיינתי את טום וויטס מוסיף אותו לרפרטואר עם לחן של ריצ'רד האוולי. לאחר זמן מה הבנתי שאני לא משורר ולא קרוב לכך, אבל לקטע הזה יש פינה קטנה וחמה בלב. אז עכשיו הוא מצא את דרכו לתוך הבלוג. למי שיצלח לקרוא את כולו מובטח מיקסטייפ עגמומי ומשובח בהשראת לילה אחד בקנזס סיטי.
Blue Room Bar (or Johana and me on sunday afternoon)
The sun went down easy on Vine Street. 
Kansas City in the dark… a Jazz band is playing at the "blue room" bar. 
Foxy brown girl, with DEEP black dress and red shoes… 
I just found myself in the "Monday night session". 
She went on the stage with a strange sexy walk.  Like a femme fatale, she holds the microphone, 
Singin' blue song for all these people outside the bar.
Some men came inside for a short drink to close the night. 
Tomorrow morning they will be back at the railway near I-30 
She keeps on singing the song: ”…ain`t got a wife and ain`t got a life...” 
Drink a pint of beer on Vine Street. 

“Blue room" was just a stop on my way to Nebraska. 
The foxy brown girl took my soul from Johana. 
Goin' outside to the breezy air of 18th street… 
Cry to the beauty of the american sky: "who am I gonna meet?” 

My love Johana just drove away on my chopper to her brother in Idaho. 
Well, she found a crazy hairy man from Tupelo and ran away to here bro. 
Now I am all alone in Kansas City, order another pint of beer. 
I can see her in my vision out there in the rear. 
Brown hair, you are driving out with my soul… 
Oh America, why did you take my love away? 
Oh America how did you make my life a bag full of pain? 
The foxy brown girl stands beside me and whisper in my ear. 
I can`t hear the sound of the music anymore, only can hear her voice. 
She took me that night high to the moon and didn’t bring back. 

“Blue room" was just a stop on my way to Nebraska. 
The foxy brown girl took my soul from Johana. 
Go outside to the breezy air of 18th street. 
Cry to the beauty of the american sky: "let`s go to eat"

יום חמישי, 5 בינואר 2012

מחשבות על מקס רואץ'

אני לא יודע למה ומדוע, אבל פתאום נזכרתי לי במקס רואץ' (Max Roach). אולי זה הבן הקטן שלי שפתאום לקח את החצוצרה ששכבה לה חודשים בארגז מעלה אבק בפינת הבית ואולי זה ג'אז 88 עם גבי ינון וקולו העמוק כעמקי הצפון ואולי סתם זה מפעפע לו מאי שם...מי יודע?
למקס רואץ' שמורה פינה חמה בליבי. הייתי חצוצרן צעיר בן שלוש עשרה בלבד כאשר נסעתי לראשונה עם תזמורת הנוער לארצות הברית. הטעם המוזיקלי שלי באותם ימים היה בסיסי ובוסרי לחלוטין. קצת ביטלס, קורטוב לד זפלין ורוק ישראלי בן זמנו (ימי רוקסן הראשונים). ניגנתי מוזיקה קלאסית ואני חושב שדי שנאתי את זה. זה היה שם, בארצות הברית, מולדת הג'אז והרוק שהכרתי, העמקתי והתאהבתי במוזיקה אמתית. הנסיעות בין עיירה לעיירה, בין מועדונים שלא יכולתי להיכנס אליהם מפאת גילי הצעיר ויותר מכל האווירה שיצרו חבורה של נגנים צעירים- ילדים מתבגרים שנוסעים יחד יצרו את הכר המתאים ביותר להפריה מוזיקלית. 
התחבבתי מאוד על אחד המארחים שלנו והוא התחיל להשמיע לי כל ערב מספר תקליטים, קסטות ודיסקים של פינק פלויד, מייק אולדפילד, ג'נסיס, קייט בוש וגם את דיזי גילספי, קליפורד בראון ומקס רואץ'. היום אני לא מאמין לעצמי שאני אומר את זה אבל מכל הדברים האלה מה שמצא חן בעיני היו האלבומים של הג'אז ובעיקר כל מה שמקס רואץ נגע בו.
למקס רואץ' בעל תפקיד משמעותי בהיסטוריה של הג'אז. הוא היה הראשון לתופף על תופים כמו עוד כלי נגינה "מלודי". היתה לו היכולת להלחין קטעי תיפוף כפי שמלחינים שיר. הוא יצר מקצבים חדשים שלא נשמעו עד זמנו והוא שיחק בקצב כמו בנדנדה כפי שלא נשמע מעולם. הוא היה הראשון להכניס באופן קבוע מקצבים שלא היו רגילים בג'אז- סווינג בשלושה רבעים ושילובים שונים של שלושה רבעים וחמישה רבעים. עיקר פעילותו הידועה היתה בשנות החמישים עם החצוצרן קליפורד בראון עד מותו של קליפורד בתאונת דרכים (שהפילה את מקס רואץ' לאלכוהוליזם- לטענתו). אלבום הג'אז הראשון שהיה לי היה למעשה קסטה מוקלטת (TDK...) של מקס רואץ' וקליפורד בראון - (At Basin Street) ואני חייב לו את כל אהבתי לג'אז. היה בו הכל מבחינתי- חצוצרן רך, מלודי ויצירתי וכנגדו מתופף כריזמתי, אקסטטי בעל יכולת לגלגל שיר על מקלות תופים וסנר.
בתחילת שנות השישים יצר מקס רואץ' בשיתוף עם אשתו- אבי לינקולן את אנו מתעקשים !! - We Insist- יצירת ג'אז חופשי שבאה כמחאה על מצב השחורים בארצות הברית ומחווה למקורות האפריקאים. לאחר מכן חבר לדיוק אלינגטון וצ'רלי מינגוס ליצירת אחד מאלבומי הג'אז הגדולים ביותר- Money Jungle. יצירה על-זמנית, מיוחדת, שיוצאת לעיתים מתחום הג'אז ומשלבת מלודיה, ג'אז חופשי, הארד-בופ ובלוז.

לאחר כל זה הגיע הזמן לשמוע קצת ממנו. תהנו !

יום ראשון, 24 באפריל 2011

אמריקנה: ארמון הדגן במיטשל, דרום דקוטה ואלבום חדש

פסח. חופש עצום, סופסוף זמן להיות עם המשפחה והילד לאחר זמן רב של עמל ועבודה. ובפסח כמו תמיד נוסעים- לטייל, לבקר ולראות את הטבע שנייה לפני שהוא קורס לתוך צהוב-חום אינסופי. תוך כדי הנסיעות האלה התודעה חוזרת בזמן לכלמני נקודות של געגוע. אחת מהנקודות האלה שצצו להן פתאום בין מחלף עין תות לצומת המוביל היתה ארמון הדגן בדרום דקוטה.
דרום דקוטה- חלק משמעותי מהמישורים הגדולים, ערבות ירוקות של תירס, חיטה ושאר דגנים המסתיימות להן בביתרונות חשופות ולאחר מכן ההרים השחורים שלפני הרי הרוקיס. חבל ארץ מרתק המשלב אנשים לא שגרתיים, תרבויות שונות, אירועים היסטוריים ונופים לא נגמרים השונים זה מזה.
כשאני הגעתי לשם היה זה קיץ חם, אמצע יוני שלושה חודשים לפני נפילת מגדלי התאומים. אמריקה אחרת מהיום, אמריקה של שלהי שנות ה-90, שבעה ומרוצה. נסענו מאומהה (בנברסקה) ל-Badlands (הביתרונות בדרום דקוטה). בדרך תפסה אותנו סופת טורנדו עזה עם ברקים שהצליפו באדמה החשופה בתדירות גבוהה. היינו באמצע שום מקום וכשהסופה שכחה מעט הקמנו אוהל סמוך לאגם יפיפה. באישון לילה הרוח שבה לנשב והאוהל כמעט עף איתנו בתוכו. איכשהו שרדנו את הלילה והמשכנו לכיוון מיטשל. שם סיפרו לנו על ארמון הדגן. אני כחובב אמריקנה קפצתי על המציאה. מצאנו את ארמון הדגן שבו משובצים גרעיני תירס, חיטה ושאר גרעני דגניים לכדי יצירות אומנות. סתמי ומרהיב כאחד...
צבעי הדגנים הינם טבעיים ומקורם בשונות הטבעית לצמחים. כל שנה מתחלפות להן התמונות העשויות דגנים והן נעשות בידי אומנים מקומיים.
בתוך ארמון התירס מגלים שהמבנה הוא למעשה בית הקהילה המקומי, שם נערכים החוגים, סיום בית הספר, תחרויות כדורסל ותערוכות מקומיות- הכי פרבר אמריקאי שאפשר ממש מתוך שיר של Arcade fire.
המקום הוקם בשנת 1892 כתצוגת יכולת לחקלאות המניבה של דרום דקוטה כאשר מיטשל מנתה רק 3000 תושבים. ב-1905 הוא נבנה מחדש כחלק מניסיונותיה של מיטשל להפוך לעיר הבירה החדשה של דרום דקוטה. המבנה שאנו עדים לו כעת נבנה בשנת 1921 לפסטיבל ארמון התירס. המקום נחשב לאחר מפלאי המישורים הגדולים והוא משמש מאז הקמתו כמקום מפגש של חקלאי העיר והכפרים הסמוכים בעת חגיגות הקציר והאסיף.
מלבד ארמון התירס דרום דקוטה עשירה בנקודות היסטוריות כ-Mount Rushmore, והמקבילה האינדיאנית Crazy horse, הגבעות השחורות, Custer SP, שבילים בעקבות Louis ו-Clark ומישורים אינסופיים של ירוק ועוד ירוק ועוד ועוד ירוק...
לסיום נשמע קצת ניחוח אמריקאי עם האלבום החדש של Emmylou Harris : 

יום שישי, 28 בינואר 2011

הפרא הבודד- The Lonely Wild להקה חדשה ואלבום להאזנה

הנה רעיון מבריק לבישול מוזיקלי- קחו קצת ארקייד פייר תוסיפו קורטוב של מוזיקת מערבונים בואכה אניו מוריקונה ותקבלו את ה-Lonely Wild. במהלך השבוע האחרון התוודעתי לאלבום החדש שלהם דרך Bandcamp. במשך שבוע שלם השירים שלהם חזרו שוב ושוב, דפקו על דלתות אוזני וחדרו לתוך ליבי. זה נדיר שדבר כזה קורה - בטח אחרי גיל 30. 
מוזיקת מערבונים פותחת את האלבום. שריקה חולמנית, גיטרות נוזליות ותוף מכה חרישית. דואט בין גבר לאישה, סיפור קצר של פגישה מקרית בין שני אנשים באמצע הדרך (עני חסר בית ועשיר ?) לחן כובש ועיבוד מרתק. כך נפתח המיני-אלבום (EP) החדש של The Lonely Wild והוא מרמז על ההמשך לבוא.
ובכן, אתה יכול לעזור לי?
אני פשוט חיה המנסה לנוח מעצמי.
הטוב לא יבוא פתאום להתארח
כל מה שאת רואה כאן שלי.
אתה מתכוון לומר -
הדשא ?  העפר ? האבנים ? והנהר העתיק?

זה הכל משחק
כשאתה נולד בצד הנכון של החיים.

(מתוך The right side of the road)

הלהקה שמקורה מלוס אנג'לס ומורכבת מ-5 חברים מנגנת מוזיקה שנעה על התפר שבין מוזיקת מערבונים (אניו מוריקונה), קאנטרי אלטרנטיבי (ריאן אדאמס ווילקו) ופולק פשוט ויפה המשלב בין גיטרות, כלי נשיפה וקולות של גבר ואישה (שילוב קולי מושלם). `Dead End` שוהה במרחבים שבין אמריקנה מלנכולית וחולמנית ומזדקקת לכדי תחושה של סרט איטי, ישן וממכר. השילוב של החצוצרה בשירים מוסיף ארומה מיושנת וחמימה.
השירים מרגשים-תובנות קטנות על החיים והמוות, המר והמתוק. אהבה / שנאה, פגישה מקרית, הטבע והעיר. האלבום לוקח אותנו המאזינים למסע דמיוני בין עיירות במערב ארצות הברית, כמו נסיעה בטנדר חבוט איפושהו בין ערי החוף הקליפורנים דרך הרי סיירה נבאדה למדבריות הצחיחות והמרחבים הבלתי נגמרים של נבאדה.
המילים והלחנים נכתבו ע"י Andrew Carrol במהלך של חודשים ספורים בהם התרחשו עליו אירועיםרבים: להקתו הקודמת (You, Me & Iowa) התפרקה, בן משפחה קרוב נפטר ומצד שני התחתן עם אהובתו. למרות גילו הצעיר, הבגרות המילולית והמוזיקלית מורגשת בכל תו ותו.
אנחנו חיים קצר ולעניין
כמו בדרך אבא שלי אמר לכתוב,
שורה אחר שורה.
אנחנו עושים אהבה ונרדמים.
קחו את החלומות שלך ולהפוך אותם לשלי.
אין שום נזק.
(מתוך Hail
).

אז אם אתם בעניין של מוזיקה שיונקת מפס-קול של מערבוני ספגטי בשילוב רוק גיטרות טוב ויצירתיות מוזיקלית ולירית- קנו לכם אותו מתנה לשבת. האלבום עומד להאזנה ב-Bandcamp וניתן להוריד אותו במחיר סמלי של 3$ (בערך 12 ש"ח) ויש גם אופציה מפתה לרכישת ויניל (12$). 
שמעו אותם מפיחים חיים חדשים ב-Personal Jesus של דפש מוד:

יום ראשון, 23 בינואר 2011

ענבי זעם: חקלאות, אקולוגיה, משבר כלכלי ויצירת מופת אחת

"...אבק הדרכים התנער והתפשט ונחת על העשבים שבצידי השדות, ונחת מרחק מה בתוך השדות. הרוח התחזקה והתקשחה וכרסמה את קרום האדמה שנותר בשדות הדגן אחרי הגשם. לאטו החשיך האבק המתערבל את השמיים, והרוח גיששה את האדמה, שיחררה את האבק, ונשאה אותו איתה. הרוח התחזקה עוד. קרום הגשם התפרק והאבק נישא מחוץ לשדות והתרומם בתמרות אפורות אל האוויר כעשן נרפה. הדגן דש ברוח וצליל יבש ושורקני בקע ממנו. האבק העדין ביותר לא שב אל האדמה עתה, אלא נעלם בשמיים המתכהים.
הרוח התחזקה, טאטאה מתחת לאבנים, ושלפה משם גבעולים ועלים יבשים, ואפילו רגבי עפר קטנים, שציינו את נתיבה בעודה מנשבת על פני השדות. האוויר והשמיים החשיכו ובעדם זרחה שמש אדומה, ועקצוץ חריף נישא באוויר. בלילה הגבירה הרוח את מרוצתה על פני האדמה, חפרה בערמומיות בין שורשוני הדגן, והדגן לחם ברוח בעליו המוחלשים עד שעקרה הרוח את השורשים ואז נחה כול שיבולת מותשת על צידה, נוטה אל האדמה ומצביעה בכיוון הרוח. השחר הפציע, אך לא היום. בשמיים האפורים שמש אדומה הופיעה, עיגול אדום עמום שלא הפיץ אור כמעט, כבשעת בין ערביים; ובהתקדם היום שקעו הדמדומים והיו לחשיכה, והרוח יללה ושרקה על פני הדגן השטוח. 
גברים ונשים התכרבלו בבתיהם, וקשרו ממחטות על חוטמיהם בצאתם החוצה, והגנו על עיניהם במשקפי מגן. בבוא הלילה שוב היה זה לילה שחור, שכן הכוכבים לא הצליחו להחדיר את אורם מבעד לאבק והאור שבקע מהחלונות לא התפשט אפילו מחוץ לחצרות הבתים..."
מתוך: ענבי זעם, ג'ון סטיינבק (תרגום:  גרשון גירון) הוצאת ידיעות אחרונות
במהלך החודש האחרון יצא תרגום חדש ליצירת המופת האמריקאית- ענבי זעם. מעבר להיותו ספרות משובחת וקולחת, הספר מחזיר אותנו לתקופה מעניינת ודרמתית בהסטוריה האמריקאית: שנות השלושים של השפל הכלכלי הגדול, בצורת וסופות אבק עצומות שכיסו מרבית משטחי ארצות הברית. פוסט זה יתאר את מקצת התופעות האקולוגיות שהביאו לסדרת אירועים חברתיים וכלכליים היסטוריים אשר היו ההשראה לכתיבת הספר.

שנות השלושים 'המלוכלכות' היו תקופה של סופות אבק קשות שגרמו לנזק אקולוגי וחקלאי באדמות הערבה המרכזית בארצות הברית וקנדה. תקופה זאת התחילה בבצורת קשה בתחילת שנות השלושים שנבעה מאנומליה בטמפרטורת האוקיינוסים. השינוי בטמפרטורת האוקיינוסים פגעו בעוצמתו של זרם הסילון המושפע מהפרש הטמפרטורות בין האוקינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי. זרם הסילון, שבדרך כלל זורם מערבה מעל מפרץ מכסיקו ולאחר מכן פונה צפונה וגורם לגשמים במישורים הגדולים, נחלש ונע דרומה יותר מהרגיל. כתוצאה מכך הלחות והמשקעים לא הגיעו לאיזור זה.
כמות המשקעים בהשוואה לממוצע לאורך מאה שנה (שימו לב לשנות השלושים)
אם לא די בכך, האמריקאים (בניגוד לאינדיאנים המקומיים) תפשו בצורה מוטעית את המישורים הגדולים היבשים בדרך כלל. סוף שנות ה-90 של המאה ה-19 היתה תקופה עשירה במשקעים במישורים הגדולים. עקב כך, הממשלה עודדה את ההתיישבות והחקלאות במקום. עשרות שנים של רעיית יתר וכניסת מיכון חקלאי עודדו חקלאות אינטנסיבית באיזורים שלא מיועדים לכך. יתר על כן הטכניקות החקלאיות היו חסרות מחזור זרעים ווכיסוי הקרקע באמצעות שאריות היבול. כתוצאה מכך נגרמה התייבשות, בלייה וסחף של הקרקע. המשך חריש עמוק של שכבת הקרקע העליונה הבתולה של המישורים הגדולים ועקירתם של עשבים רבים חשפו את הקרקע לרוחות עזות.
ברגע שהגיעה הבצורת, הקרקע התייבשה במהירות, לא היו עוגנים טבעיים שייצרו מעין אפקט 'מסרק' שיעצור או יאט את הרוח ורוחות עזות הפכו את הקרקע לאבק שהתרומם לגבהים של עשרות מטרים מעל פני האדמה וכיסה שטחים עצומים (כ-100 מליון דונמים) שהשתרעו בין הרוקיס לאפלצ'ים אך לעיתים נסחפה הקרקע והגיעה עד לערים הגדולות וושינגטון ופילדלפיה. מעבר לבליית הקרקע סופות האבק עצרו עוד את הלחות מלהגיע למישורים הגדולים וכאפקט שרשרת החמיר עוד את הבצורת.
מיליוני דונמים של אדמה חקלאית, הפכו חסרי תועלת, החובות של החקלאים לבנקים טפחו וארצות הברית שהיתה שרויה עדיין תחת המשבר הכלכלי הגדול לא תמכה בחקלאים והמשבר החריף עד למצב שבו מאות אלפי אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם. משפחות רבות (הידועים לרוב בתור "Okies" משום שרובם הגיעו מאוקלהומה) היגרו לקליפורניה ומדינות אחרות, שם הם מצאו תנאים כלכליים קצת יותר טובים במהלך השפל הגדול. רבים הפכו ל'מהגרי עבודה' שנסעו מחווה לחווה לקטוף פירות וגידולים אחרים בשכר רעב.
השינוי הגדול בתפישה האמריקאית התרחש כשרוזוולט החליף את הובר האנמי, אבל רק כשהגיעו ענני האבק לוושינגטון הבירה, נפלו כמה אסימונים בהנהגה האמריקאית ותקציבים הופנו למחקר בתחומי החקלאות והאקולוגיה. תוך זמן קצר הובן כי יש להשאיר חלק מהיבול על הקרקע על מנת למנוע את בליית הקרקע וטכניקות גידול חדשות נכנסו לתוקף.

מעבר לתופעות אלו חשוב להבין כי תקופה קצרה מאוד של חקלאות אינטנסיבית לא נכונה וללא התחשבות בסביבה יצרה אפקט כלכך גדול והרסני שהכריע יבשת שלמה הן מבחינה חברתית-כלכלית והן מבחינה סביבתית-אקולוגית. לפחות קיבלנו מספר יצירות מופת כמו 'ענבי זעם' ו'על עכברים ואנשים' של ג'ון סטיינבק.
בנוגע לספר- בניגוד לביקורת של דוד רוזנטל בוואלה, אשר מתארת את התרגום כמודרני מדי, דעתי היא כי בניגוד לתרגום הקודם של 1988, שהיה מעט טכני וחסר היכולת להעביר את הקצב וסגנון הדיבור המאפיין את המקומיים (Okies), תרגום זה מצליח לעשות זאת והוא קולח ומשוחרר. יש מקום לבקר משפטים כאלו ואחרים שמנחיתים מעט את הרמה של הספר, אך ניכר כי הדבר נעשה כדי להעביר את המסר והנימה של הספר בצורה טובה יותר. לראשונה יש לספר הזה תרגום ראוי וטוב.

כמה שירים בהשפעת האירועים והתקופה:

MusicPlaylistView Profile
Create a playlist at MixPod.com

יום שישי, 14 בינואר 2011

אמריקנה: מבוא

זהירות- הפוסט הבא מכיל ניים-דרופינג מוגזם- אבל זה רק מבוא, תתחשבו בי....

אני מוכרח להודות שאני אוהב את אמריקה. זה לא כלכך מקובל, זה לא מכובד ומתהדר בארומה סגרירית כמו להיות אנגלופיל, אבל אין מה לעשות זה אני. אז מה זאת אמריקה או המושג היותר מתאים - אמריקנה בשבילי ?
אמריקנה בשבילי זה הכל חוץ מניו יורק, לוס אנג'לס, מיאמי ושאר הערים המרכזיות. אמריקנה בשבילי זה טאוס בניו מקסיקו, קנזס סיטי (קנזס), לאפייט ובאטון רוג' בלואיזאנה ודומותיהן.
אמריקנה בשבילי זה היסטוריה- החל ממסעותיהם מערבה של לואיס וקלרק, דרך סיפורי הלחימה בבריטים, המאבק בין המקומיים (האינדיאנים) למתיישבים החדשים ומלחמת האזרחים והירידה לפרטים בכל מוזיאון או אתר הנצחה.
אמריקנה בשבילי זה סיפורים- החל מסיפורים מקומיים המשמשים כגאווה בעיירות נידחות כמו ארמון התירס במיטצ'ל (דרום דקוטה) או אותו סיפור ייחודי שקיים בכל עיירת שדה אמריקאית וסובב סביב אדם מסוים, בדרך כלל קשור בדרך כלשהי למלחמת האזרחים ולמלחמה באנדיאנים (או סתם פושע נמלט...).
לצלול לתוך הספרים של פוקנר, ג'ונתן פרנזן, ג'ק קרואק ודומיהם.
אמריקנה בשבילי זה הנופים של הרי הרוקי, הבלו רידג' באפלצ'ים, הגבעות השחורות בדרום דקוטה, לינה ביערות חשוכים ונסיעות על גבי נסיעות שמצד אחד של הכביש שדות תירס ומהצד השני חיטה.
אמריקנה בשבילי זה מוזיקה, לאו דווקא בעלת סגנון מוגדר, אך כזאת שמספרת סיפור על מקום, אנשים, מאבקים ומרחבים אינסופיים. המוזיקה של ברוס ספרינגסטין, טום וויטס, האנק ווילאמס ועוד רבים שחולקים איתי את נסיעות ארוכות וגורמים להרגיש כאילו אני נמצא לרגע בג'קסון, ניו אורלינס או אוסטין. 
אז הנה מיקסטייפ פתיחה קצר עם כמה מאבות המזון של האמריקנה ואלו שממשיכים לשאת את הלפיד.
סוף שבוע נעים.

MusicPlaylistView Profile
Create a playlist at MixPod.com