בתקופה האחרונה אני מקשיב יותר ויותר לאלבום האחרון של ג'ון גרנט The queen of Denmark, האלבומים האחרונים של מידלייק (שגם משתתפים באלבום של ג'ון גרנט) ו-Iron and Wine. מלבד העובדה שלדעתי מדובר במוזיקה טובה ומהמשובחות בתקופה האחרונה, יש פה גם איזשהו מכנה משותף- הסאונד, הגישה וההגשה.
ברגע שמתחילים לשמוע את The courage of others של מידלייק- התחושה היא של חזרה אחורה בזמן ל-1977 (מישהו אמר ברי סחרוף ??), החלילים, הסאונד האורגני, הגיטרה האקוסטית שמתעטפת בחשמלית עדינה, הקול העמוק והמלטף. חבר טוב הגדיר את האזנה לאלבום שלהם כמסע דמיוני ליער שרוי בערפל ובאמצעו עומדת להקה על שטיח פרסי אדום בוהק, מסביבה עצים עבים והמוזיקה עוטפת סביב.
לעומתם סמואל 'שמואל' בים נשמע ב-Kiss each other clean כמו סינגר-סונגרייטרים משנות ה-70 עם סאונד יותר רך, פריך ומנימליסטי ושילובים קוליים מעניינים והרמוניים ולעתים נכנסים כלי נשיפה כדי לתת נפח וצבע.
רק שלא נתחיל לראות גם חדרים כאלה...
ישנם כמובן עוד מקרים כאלה ואחרים כמו גרסת הרוק הקלאסי של All delighted people על ידי סופיאן סטיבנס, האלבום האחרון של Destroyer שנושק בסאונד שלו לסוף השבעים תחילת השמונים ולאל סטיוארט ורבים וטובים שפה ושם קופצים לי לאוזן (כדוגמת Gruff Rhys, השיר החדש של בוני פרינס בילי שגיאחה הציג היום ב'איים בזרם' ואפילו הארקטיק מאנקיז).
כחובב מושבע של מוזיקה משנות ה-70, אני מוצא את המהלך הזה מבורך מה גם שהוא מתובל באנרגיות חדשות ובסאונד מעודכן יותר. תענוג !
אי אפשר בלי מיקסטייפ קצר - בחזרה ל-1977:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה