אפרת בן צור- Robin: הקול, היופי ומסע הקסם המסתורי

"אי אפשר שלא למתוח קווים מקבילים בין אמילי דיקנסון לבין פרנץ קפקא, שגם הוא, רוב יצירותיו התפרסמו אחרי מותו. כמוהו ביקשה גם דיקינסון מאחותה הצעירה לוויניה לשרוף את כל הניירות שלה אחרי מותה. כמו קפקא ניהלה דיקינסון את מערכות היחסים שלה במכתבים, אבל שלא כמוהו היתה פרושה מן הציבור רוב ימיה. ואם קפקא הפקיד את יצירתו בידי ידידו מקס ברוד, אמילי דיקינסון לא הפקידה את יצירתה בידי איש. זו נחמסה אחרי מותה על ידי מייבל-לומיס טוד, אהובתו-פילגשו של אחיה, שניסתה לנכס לעצמה את אישיותה..." (רות אלמוג, הארץ, 26.8.2011).

האם ניתן למתוח קו מקביל בין אמילי דיקנסון לאפרת "קפקא" בן צור ? האין זה מקרי שתפקיד לאה קפקא ניתן לאפרת בן צור ובוצע על ידה בצורה אמינה ומדויקת, כאילו לא ניתן להפריד בין הדמות לשחקנית ?

כמו קפקא ודיקנסון הדמות אפרת בן צור היא (מבחינתי האישית) חידה. איזו ילדה היא הייתה ? איך היא מתחברת לכל השירים הקסומים האלה של דיקנסון ? והדמויות אותן היא משחקת ? למה היא אם חד הורית ? למה היא לא בזוגיות ? האם זה קשור לקללה המסתורית שאביתר בנאי הטיל עליה בשיר "תיאטרון רוסי" ? מה לעזאזל היה שם בינה ובין אביתר בנאי ? ואיך חיים עם יופי מיוחד כזה ?

אם היא נהנית מהיותה חידה ?

על יצירתה של אפרת בן צור עד נכתב בהרחבה בבלוג Japan in a Dishpan. באלבומה השלישי, Robin, לקחה אפרת בן צור מקבץ משיריה של המשוררת אמילי דיקנסון, הלחינה וביצעה אותם בעזרתם של קרני פוסטל, עומר הרשמן, גיורי פוליטי ואסף שתיל. הציפיות שלי מהאלבום הזה היו עצומות, הרבה בגלל הסינגלים המופלאים "Robin" ו-"Storm" הלוקחים טקסטים רגישים, רומנטים וכואבים ומוגשים בצורה אינטליגנטית, קליטה ונוחה לעיכול.

האלבום ממשיך את אותו קו בדיוק, אך לעתים נופל למלכודות צפויות מדי כמו ב-A thought. למרות אותם רגעים מעט בנאלים האלבום מתעלה לגבהים שלא מוצאים אצלנו (עם כל הכבוד לסצנת האינדי הרוחשת כאן). אחת הדוגמאות הטובות היא השיר Rememberance שלוקח טקסט קצר בן שני בתים ומתפתח שכבה אחר שכבה לשיר מאתגר ולקראת הסוף קופץ לו פסנתר ברקע במין ריקוד ספרדי בניגוד מוחלט למהלך השקט / רפטטיבי של השיר. בשני השירים האחרונים ובעיקר ב-I`m Nobody היא פתאום נשמעת בוגרת, ללא הקול הילדותי המאפיין ומייצרת עוצמה המכה ישר בלב הנשבר. אפרת בן צור מישירה מבט אל פי ג'יי הארווי, פיונה אפל, ג'ואנה ניוסום ושרון ואן אטן. פופ-רוק אלטרנטיבי במיטבו.

להקשיב, להתאהב ולקבל חץ בתוך הלב...

האזינו לאלבום ב-Bandcamp:

כתמי צבע- The Aprons: אלבום חדש להאזנה

אין זה סוד שאני אוהב פופ חלומי- dream pop בלעז. רבות נכתב על הסגנון וגם כאן בבלוג זה הוקדש פוסט נרחב לז'אנר המיוחד הזה.
היום נפל לידי מקלדתי אלבום קסום של להקה ישראלית הנקראת The Aprons. האלבום המשלב את כל האלמנטים של dream pop- אווירה קודרת וחורפית, שירה נשית ענוגה, לחנים מופשטים והפקה מפותלת, התמקם לו היטב בחמימות בכפיפה אחת עם החורף (הנדיר יש לציין) השורה כאן בחוץ.

ה-Aprons הן למעשה שתי בחורות- חווה וטליה, האחת מתבוססת לה בבס והשנייה מפזזת על פסנתר ושתיהן שרות. עטיפת האלבום כאילו לקוחה מתוך מסורת סקנדינבית עתיקה, עם האייל הרקום על המפית. אסתטיקה המתכתבת עם המוזיקה.

ההשפעות כביכול ברורות מאליהן: קוקטו טווינס, פורטיסהד ומאזי סטאר וניתן גם לחוש במעט מינימל קומפקט, אבל הייתי רוצה לשמוע יותר מהלהקה על המוזיקה שהן אהבו / אוהבות  ומה הוביל אותן ליצור את האלבום הקסום הזה. מצד שני אולי עדיף ככה - שהמסתורין עוטף הכל.

הנה קצת מוזיקה משובחת. המשך חורף נעים. 

קנזס סיטי או זיכרון מה-Blue Room

לקנזס סיטי פינה חמה בליבי. היה זה בטיול ארוך בארצות הברית, כשבדרכי לחקור את המישורים הגדולים והרי הרוקי מצאתי את עצמי מתעכב לשבוע בקנזס סיטי אי שם בין סיינט לואיס לאומהה.משהו באווירה של העיר הזאת, בעלת מסורת הג'אז והבלוז, התקועה לה באמצע שום מקום השפיעה עלי בצורה אחרת ממה שהכרתי עד אותו זמן. מעין צומת דרכים המפגישה בין מזרח למערב (ארצות הברית), חדש וישן, אמריקנה שורשית מול עיר אינטלקטואלית ומודרנית. שם בפרברי העיר נכנסתי לבר קטן ואפלולי עם הרבה נשמה והיסטוריה שמדברת מכל טיפה של בירה.  באותו בר קטן בצומת הרחובות 18 ו-vine כתבתי לי שיר. במשך שנים דמיינתי את טום וויטס מוסיף אותו לרפרטואר עם לחן של ריצ'רד האוולי. לאחר זמן מה הבנתי שאני לא משורר ולא קרוב לכך, אבל לקטע הזה יש פינה קטנה וחמה בלב. אז עכשיו הוא מצא את דרכו לתוך הבלוג. למי שיצלח לקרוא את כולו מובטח מיקסטייפ עגמומי ומשובח בהשראת לילה אחד בקנזס סיטי.

Blue Room Bar (or Johana and me on sunday afternoon)

The sun went down easy on Vine Street. 

Kansas City in the dark… a Jazz band is playing at the "blue room" bar. 

Foxy brown girl, with DEEP black dress and red shoes… 

I just found myself in the "Monday night session". 

She went on the stage with a strange sexy walk.  Like a femme fatale, she holds the microphone, 

Singin' blue song for all these people outside the bar.

Some men came inside for a short drink to close the night. 

Tomorrow morning they will be back at the railway near I-30 

She keeps on singing the song: ”…ain`t got a wife and ain`t got a life...” 

Drink a pint of beer on Vine Street. 

“Blue room" was just a stop on my way to Nebraska. 

The foxy brown girl took my soul from Johana. 

Goin' outside to the breezy air of 18th street… 

Cry to the beauty of the american sky: "who am I gonna meet?” 

My love Johana just drove away on my chopper to her brother in Idaho. 

Well, she found a crazy hairy man from Tupelo and ran away to here bro. 

Now I am all alone in Kansas City, order another pint of beer. 

I can see her in my vision out there in the rear. 

Brown hair, you are driving out with my soul… 

Oh America, why did you take my love away? 

Oh America how did you make my life a bag full of pain? 

The foxy brown girl stands beside me and whisper in my ear. 

I can`t hear the sound of the music anymore, only can hear her voice. 

She took me that night high to the moon and didn’t bring back. 

“Blue room" was just a stop on my way to Nebraska. 

The foxy brown girl took my soul from Johana. 

Go outside to the breezy air of 18th street. 

Cry to the beauty of the american sky: "let`s go to eat"

מחשבות על מקס רואץ'

אני לא יודע למה ומדוע, אבל פתאום נזכרתי לי במקס רואץ' (Max Roach). אולי זה הבן הקטן שלי שפתאום לקח את החצוצרה ששכבה לה חודשים בארגז מעלה אבק בפינת הבית ואולי זה ג'אז 88 עם גבי ינון וקולו העמוק כעמקי הצפון ואולי סתם זה מפעפע לו מאי שם...מי יודע?

למקס רואץ' שמורה פינה חמה בליבי. הייתי חצוצרן צעיר בן שלוש עשרה בלבד כאשר נסעתי לראשונה עם תזמורת הנוער לארצות הברית. הטעם המוזיקלי שלי באותם ימים היה בסיסי ובוסרי לחלוטין. קצת ביטלס, קורטוב לד זפלין ורוק ישראלי בן זמנו (ימי רוקסן הראשונים). ניגנתי מוזיקה קלאסית ואני חושב שדי שנאתי את זה. זה היה שם, בארצות הברית, מולדת הג'אז והרוק שהכרתי, העמקתי והתאהבתי במוזיקה אמתית. הנסיעות בין עיירה לעיירה, בין מועדונים שלא יכולתי להיכנס אליהם מפאת גילי הצעיר ויותר מכל האווירה שיצרו חבורה של נגנים צעירים- ילדים מתבגרים שנוסעים יחד יצרו את הכר המתאים ביותר להפריה מוזיקלית. 

התחבבתי מאוד על אחד המארחים שלנו והוא התחיל להשמיע לי כל ערב מספר תקליטים, קסטות ודיסקים של פינק פלויד, מייק אולדפילד, ג'נסיס, קייט בוש וגם את דיזי גילספי, קליפורד בראון ומקס רואץ'. היום אני לא מאמין לעצמי שאני אומר את זה אבל מכל הדברים האלה מה שמצא חן בעיני היו האלבומים של הג'אז ובעיקר כל מה שמקס רואץ נגע בו.

למקס רואץ' בעל תפקיד משמעותי בהיסטוריה של הג'אז. הוא היה הראשון לתופף על תופים כמו עוד כלי נגינה "מלודי". היתה לו היכולת להלחין קטעי תיפוף כפי שמלחינים שיר. הוא יצר מקצבים חדשים שלא נשמעו עד זמנו והוא שיחק בקצב כמו בנדנדה כפי שלא נשמע מעולם. הוא היה הראשון להכניס באופן קבוע מקצבים שלא היו רגילים בג'אז- סווינג בשלושה רבעים ושילובים שונים של שלושה רבעים וחמישה רבעים. עיקר פעילותו הידועה היתה בשנות החמישים עם החצוצרן קליפורד בראון עד מותו של קליפורד בתאונת דרכים (שהפילה את מקס רואץ' לאלכוהוליזם- לטענתו). אלבום הג'אז הראשון שהיה לי היה למעשה קסטה מוקלטת (TDK...) של מקס רואץ' וקליפורד בראון - (At Basin Street) ואני חייב לו את כל אהבתי לג'אז. היה בו הכל מבחינתי- חצוצרן רך, מלודי ויצירתי וכנגדו מתופף כריזמתי, אקסטטי בעל יכולת לגלגל שיר על מקלות תופים וסנר.

בתחילת שנות השישים יצר מקס רואץ' בשיתוף עם אשתו- אבי לינקולן את אנו מתעקשים !! - We Insist- יצירת ג'אז חופשי שבאה כמחאה על מצב השחורים בארצות הברית ומחווה למקורות האפריקאים. לאחר מכן חבר לדיוק אלינגטון וצ'רלי מינגוס ליצירת אחד מאלבומי הג'אז הגדולים ביותר- Money Jungle. יצירה על-זמנית, מיוחדת, שיוצאת לעיתים מתחום הג'אז ומשלבת מלודיה, ג'אז חופשי, הארד-בופ ובלוז.

לאחר כל זה הגיע הזמן לשמוע קצת ממנו. תהנו !

2011- האלבומים שאבדו בדרך

זהו זה. עוד רגע קט מסתיימת לה שנת 2011 ותתחיל לה שנה חדשה. אז רגע לפני שאנחנו מכינים מדף נקי ומצוחצח למוזיקה של השנה הבאה, מתחשק לי רק עוד רגע קט לחזור לאלבומים שלא ממש הקשבתי להם או שמתי להם לב או שסתם לא תפשו את אזני.

בשביל זה טוב שיש סיכומי שנה ומשלל הסיכומים טוב שיש את הסיכום של עונג שבת ושני הסיכומים של רדיו פרמיום להמונים. לאחר שקראתי והקשבתי לשירים המומלצים, אין ספק שהאלבום שהכי מתחשק לי לשמוע עכשיו הוא King of limbs של רדיוהד. הקשבתי לאלבום פעם אחת ולשירים ספציפיים ממנו מספר פעמים, אך באמת לא מצאתי בו משהו מוזיקלי חדשני או מרגש ואת הדאב-סטפ שהם הציגו באלבום הזה אני פטרתי ביומרנות ורצון להתחדש בכוח ולא מתוך מניע מוזיקלי או רגשי אמתי. אבל למרות כל זה, לאחר ההמלצות החוזרות ונשנות של גיאחה השתכנעתי. ומגיע להם, אני זוכר שרכשתי את Kid A ממש כשהוא יצא רגעים לפני שהשתחררתי וקצת אחרי הופעה אדירה שלהם בסינרמה. הם היו מלכי העולם באותו זמן ואני אהבתי אותם כמו שאהבתי בתיכון את לד זפלין ודיפ פרפל. אבל לאחר שתי האזנות ל-Kid A זנחתי את הדיסק ולמעט השיר הראשון, לא ממש יכולתי להקשיב לקשקוש הזה. אבל אז שנה לאחר מכן הוצאתי את הדיסק ונתתי לו צ'אנס נוסף ומאז הוא אחר האלבומים האהובים עלי ובמשך תקופה ארוכה לא הפסקתי לשמוע אותו הלוך ושוב. אז נכון שאני מבוגר בקצת יותר מעשור ולאוזן שלי קצת קשה עם מוזיקה שהיא לגמרי אחרת מהדברים שהתרגלתי, אבל לרדיוהד מגיע שאתן עוד כמה האזנות רציניות לאלבום החדש שלהם ומי יודע אולי הוא יתגלה כ-Kid A העשור הבא...

בנוסף אליו נראה לי שבקרוב אקשיב גם לאלבום של ה-Girls, האנתלרז (איך אפשר שלא לאחר המלצות כאלה), ווילקו (שפעם ראשונה נפלו לי מתחת לרדאר), St. Vincent, ביירות, קורט וייל ו-Other lives.

ובנוגע ל-2012, נכון לרגע זה אני מחכה בקוצר רוח לאלבומה החדש של אפרת בן-צור משירי המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון.

שתהיה שנת מוזיקה טובה !

כיצד המזון שאנו אוכלים משפיע על ביטוי הגנים שלנו

אחד מהמאמרים הטובים ביותר שקראתי בשנה האחרונה נוגע בהשפעת מולקולות RNA שנמצאות בצמחי מאכל על ביטוי הגנים אצלנו בני האדם (וכנראה גם שאר היונקים).

מן המפורסמות הוא שהאוכל שאנו אוכלים משפיע על המטבוליזם שלנו.  גנים הקשורים לתהליך העיכול ו'עיבוד' המזון מתבטאים וגנים נוספים הקשורים לסיפוק ושאר רגשות וחישות מתבטאים גם הם.

החדשות הן שככל הנראה הקשר בין מה שאנחנו אוכלים לבין גופנו הוא אינטימי הרבה יותר ממה שחשבנו כולנו. זאת לאחר שלראשונה נמצאו במחזור הדם מולקולות RNA זעירות (microRNA) שמקורן בצמחים. למולקולות אלו היכולת להשפיע באופן ישיר על ביטוי הגנים שלנו (=להדליק או לכבות מערכות שלמות).

בצמח למולקולת ה-microRNA תפקידים ידועים בוויסות של ביטוי גנים- שעתוק של גנים לחלבונים (המבצעים תפקיד כלשהו). לדוגמה- מעבר מצמיחה לפריחה קשור גם בהשפעת microRNA על ביטוי גנים שקשור בפריחה. אותו גדיל קטן של RNA נקשר למולקולה גדולה יותר של RNA ולא מאפשרת לה להתרגם לחלבון ולמעשה שולחת סיגנל לפירוקה.

פירוק RNA על ידי miRNA

צוות חוקרים סינים מאוניברסיטת Nanjing חקר את מולקולות ה-RNA הקטנות במחזור הדם האנושי ולהפתעתם מצאו בנוסף למולקולות מן האדם, גם מולקולות שמקורן מצמחי האורז- מרכיב עיקרי בתזונה הסינית. מתוך סקרנות הם ביצעו בדיקות רבות בעכברים ומצאו שכאשר מוסיפים את מולקולות ה-RNA הקטנות מהאורז לעכברים - רמות של רצפטור המעורב בסילוק LDL (הכולסטרול ה'רע') יורדות. הסתבר לאותם חוקרים שהמולקולות מהאורז נקשרות למולקולות RNA בעכברים ומובילות לפירוקן (וכך עולה רמת הכולסטרול ה'רע').  ככל הנראה התפתחה באבולוציה מערכת בקרה על יצור ופירוק כולסטרול בהתאם למצאי המזון בטבע.

מכאן שמסקנה הראשונית היא שבנוסף לסוכרים, חלבונים, ויטמינים ומינרלים, גם RNA הוא חלק חשוב לדיאטה ומשפיע על ביטוי הגנים.

המסקנה היותר מעניינת או מעשית היא שניתן לתכנן מולקולות RNA שיהיו חלק ממזוננו וישמשו כתרופות למחלות גנטיות,  שליטה בפיזיולוגיה, הרזיה ושאר ירקות.

אז כדאי להיות צמחוני ?

המאמר פורסם בכתב העת המדעי Cell Research.

Lin Zhang, Dongxia Hou, Xi Chen, Donghai Li, Lingyun Zhu, Yujing Zhang, Jing Li, Zhen Bian, Xiangying Liang, Xing Cai, Yuan Yin, Cheng Wang, Tianfu Zhang, Dihan Zhu, Dianmu Zhang, Jie Xu, Qun Chen, Yi Ba, Jing Liu, Qiang Wang, Jianqun Chen, Jin Wang, Meng Wang, Qipeng Zhang, Junfeng Zhang, Ke Zen and Chen-Yu Zhang. Exogenous plant MIR168a specifically targets mammalian LDLRAP1: evidence of cross-kingdom regulation by microRNA. Cell Research, 2011.

סיכום 2011 - החורף שב

יש את הרגע הזה בשנה, מזג האוויר מתחיל להתקרר, היום מתקצר, סופי השבוע הופכים גשומים והירוק צובע לאיטו את הארץ מהצפון לדרום. בערך בזמן הזה מתחילים הבלוגים להיות כמרקחה וכל אחד מסכם בדרך מקורית או קונבנציונלית את השנה החולפת.
אז כן, אין מה לעשות, זה נוגע גם בי. אני מאוד אוהב את התקופה הזאת, מאווררים את הדיסקים, מחלצים קבצים ששקעו להם באיזו תיקייה נידחת, קוראים הרבה פוסטים מבלוגים אהובים, נזכרים בשירים שלפני עשרה חודשים היו אהובים והיום הם לא מובנים ומכירים שירים חדשים שמוצגים לראווה בסיכומים.
אז מה היה לנו השנה ?
מבחינתי הסיפורים הם בעיקר סביב החזרה של אומנים וותיקים יותר למרכז הבמה - כמו PJ Harvey ,Kate Bush וטום וויטס שהציגו אלבומים מפוארים המשלבים אווירת חלום לצד ליריקה מעניינת מחד (קייט בוש) ונוקבת מאידך (הארווי). לעומתם הוציאו REM אלבום אחרון לא רע בכלל ואוסף מעולה ולפתע התפרקו להם והותירו אותנו עצובים. החזרה לסגנונות מוזיקליים שכבר עברו מהעולם אבל מתקמבקים בעטיפה חדשה. בעניין זה ניתן לציין את Iron and Wine ו-Fleet foxes עם מוזיקה בסגנון שנות השבעים משובחת, Gem Club, קייט בוש ואפילו הופ סנדובל ומאזי סטאר השיבו לנו את ה-Dream pop. לעומת כל אלה המוזיקה המציאה את עצמה שוב מחדש עם James Blake שמצליח כמו רבים מפורצי הדרך לפניו ליצוק תוכן מוזיקלי חדש עם היכולת לרגש ולהרטיט את לבם של רבים. או כמו שגיאחה הגדיר זאת (פחות או יותר) בתכנית של קובי מידן- ג'יימס בלייק הוא הסינגר סונגרייטר החדש.

ניסיתי להרכיב מכל מה שאהבתי השנה רשימת שירים שתנסה להתכתב עם מזג האוויר החורפי המתקרב אלינו בסוף השבוע הזה.

תהנו !