אפרת בן צור- Robin: הקול, היופי ומסע הקסם המסתורי

"אי אפשר שלא למתוח קווים מקבילים בין אמילי דיקנסון לבין פרנץ קפקא, שגם הוא, רוב יצירותיו התפרסמו אחרי מותו. כמוהו ביקשה גם דיקינסון מאחותה הצעירה לוויניה לשרוף את כל הניירות שלה אחרי מותה. כמו קפקא ניהלה דיקינסון את מערכות היחסים שלה במכתבים, אבל שלא כמוהו היתה פרושה מן הציבור רוב ימיה. ואם קפקא הפקיד את יצירתו בידי ידידו מקס ברוד, אמילי דיקינסון לא הפקידה את יצירתה בידי איש. זו נחמסה אחרי מותה על ידי מייבל-לומיס טוד, אהובתו-פילגשו של אחיה, שניסתה לנכס לעצמה את אישיותה..." (רות אלמוג, הארץ, 26.8.2011).

האם ניתן למתוח קו מקביל בין אמילי דיקנסון לאפרת "קפקא" בן צור ? האין זה מקרי שתפקיד לאה קפקא ניתן לאפרת בן צור ובוצע על ידה בצורה אמינה ומדויקת, כאילו לא ניתן להפריד בין הדמות לשחקנית ?

כמו קפקא ודיקנסון הדמות אפרת בן צור היא (מבחינתי האישית) חידה. איזו ילדה היא הייתה ? איך היא מתחברת לכל השירים הקסומים האלה של דיקנסון ? והדמויות אותן היא משחקת ? למה היא אם חד הורית ? למה היא לא בזוגיות ? האם זה קשור לקללה המסתורית שאביתר בנאי הטיל עליה בשיר "תיאטרון רוסי" ? מה לעזאזל היה שם בינה ובין אביתר בנאי ? ואיך חיים עם יופי מיוחד כזה ?

אם היא נהנית מהיותה חידה ?

על יצירתה של אפרת בן צור עד נכתב בהרחבה בבלוג Japan in a Dishpan. באלבומה השלישי, Robin, לקחה אפרת בן צור מקבץ משיריה של המשוררת אמילי דיקנסון, הלחינה וביצעה אותם בעזרתם של קרני פוסטל, עומר הרשמן, גיורי פוליטי ואסף שתיל. הציפיות שלי מהאלבום הזה היו עצומות, הרבה בגלל הסינגלים המופלאים "Robin" ו-"Storm" הלוקחים טקסטים רגישים, רומנטים וכואבים ומוגשים בצורה אינטליגנטית, קליטה ונוחה לעיכול.

האלבום ממשיך את אותו קו בדיוק, אך לעתים נופל למלכודות צפויות מדי כמו ב-A thought. למרות אותם רגעים מעט בנאלים האלבום מתעלה לגבהים שלא מוצאים אצלנו (עם כל הכבוד לסצנת האינדי הרוחשת כאן). אחת הדוגמאות הטובות היא השיר Rememberance שלוקח טקסט קצר בן שני בתים ומתפתח שכבה אחר שכבה לשיר מאתגר ולקראת הסוף קופץ לו פסנתר ברקע במין ריקוד ספרדי בניגוד מוחלט למהלך השקט / רפטטיבי של השיר. בשני השירים האחרונים ובעיקר ב-I`m Nobody היא פתאום נשמעת בוגרת, ללא הקול הילדותי המאפיין ומייצרת עוצמה המכה ישר בלב הנשבר. אפרת בן צור מישירה מבט אל פי ג'יי הארווי, פיונה אפל, ג'ואנה ניוסום ושרון ואן אטן. פופ-רוק אלטרנטיבי במיטבו.

להקשיב, להתאהב ולקבל חץ בתוך הלב...

האזינו לאלבום ב-Bandcamp:

כתמי צבע- The Aprons: אלבום חדש להאזנה

אין זה סוד שאני אוהב פופ חלומי- dream pop בלעז. רבות נכתב על הסגנון וגם כאן בבלוג זה הוקדש פוסט נרחב לז'אנר המיוחד הזה.
היום נפל לידי מקלדתי אלבום קסום של להקה ישראלית הנקראת The Aprons. האלבום המשלב את כל האלמנטים של dream pop- אווירה קודרת וחורפית, שירה נשית ענוגה, לחנים מופשטים והפקה מפותלת, התמקם לו היטב בחמימות בכפיפה אחת עם החורף (הנדיר יש לציין) השורה כאן בחוץ.

ה-Aprons הן למעשה שתי בחורות- חווה וטליה, האחת מתבוססת לה בבס והשנייה מפזזת על פסנתר ושתיהן שרות. עטיפת האלבום כאילו לקוחה מתוך מסורת סקנדינבית עתיקה, עם האייל הרקום על המפית. אסתטיקה המתכתבת עם המוזיקה.

ההשפעות כביכול ברורות מאליהן: קוקטו טווינס, פורטיסהד ומאזי סטאר וניתן גם לחוש במעט מינימל קומפקט, אבל הייתי רוצה לשמוע יותר מהלהקה על המוזיקה שהן אהבו / אוהבות  ומה הוביל אותן ליצור את האלבום הקסום הזה. מצד שני אולי עדיף ככה - שהמסתורין עוטף הכל.

הנה קצת מוזיקה משובחת. המשך חורף נעים. 

קנזס סיטי או זיכרון מה-Blue Room

לקנזס סיטי פינה חמה בליבי. היה זה בטיול ארוך בארצות הברית, כשבדרכי לחקור את המישורים הגדולים והרי הרוקי מצאתי את עצמי מתעכב לשבוע בקנזס סיטי אי שם בין סיינט לואיס לאומהה.משהו באווירה של העיר הזאת, בעלת מסורת הג'אז והבלוז, התקועה לה באמצע שום מקום השפיעה עלי בצורה אחרת ממה שהכרתי עד אותו זמן. מעין צומת דרכים המפגישה בין מזרח למערב (ארצות הברית), חדש וישן, אמריקנה שורשית מול עיר אינטלקטואלית ומודרנית. שם בפרברי העיר נכנסתי לבר קטן ואפלולי עם הרבה נשמה והיסטוריה שמדברת מכל טיפה של בירה.  באותו בר קטן בצומת הרחובות 18 ו-vine כתבתי לי שיר. במשך שנים דמיינתי את טום וויטס מוסיף אותו לרפרטואר עם לחן של ריצ'רד האוולי. לאחר זמן מה הבנתי שאני לא משורר ולא קרוב לכך, אבל לקטע הזה יש פינה קטנה וחמה בלב. אז עכשיו הוא מצא את דרכו לתוך הבלוג. למי שיצלח לקרוא את כולו מובטח מיקסטייפ עגמומי ומשובח בהשראת לילה אחד בקנזס סיטי.

Blue Room Bar (or Johana and me on sunday afternoon)

The sun went down easy on Vine Street. 

Kansas City in the dark… a Jazz band is playing at the "blue room" bar. 

Foxy brown girl, with DEEP black dress and red shoes… 

I just found myself in the "Monday night session". 

She went on the stage with a strange sexy walk.  Like a femme fatale, she holds the microphone, 

Singin' blue song for all these people outside the bar.

Some men came inside for a short drink to close the night. 

Tomorrow morning they will be back at the railway near I-30 

She keeps on singing the song: ”…ain`t got a wife and ain`t got a life...” 

Drink a pint of beer on Vine Street. 

“Blue room" was just a stop on my way to Nebraska. 

The foxy brown girl took my soul from Johana. 

Goin' outside to the breezy air of 18th street… 

Cry to the beauty of the american sky: "who am I gonna meet?” 

My love Johana just drove away on my chopper to her brother in Idaho. 

Well, she found a crazy hairy man from Tupelo and ran away to here bro. 

Now I am all alone in Kansas City, order another pint of beer. 

I can see her in my vision out there in the rear. 

Brown hair, you are driving out with my soul… 

Oh America, why did you take my love away? 

Oh America how did you make my life a bag full of pain? 

The foxy brown girl stands beside me and whisper in my ear. 

I can`t hear the sound of the music anymore, only can hear her voice. 

She took me that night high to the moon and didn’t bring back. 

“Blue room" was just a stop on my way to Nebraska. 

The foxy brown girl took my soul from Johana. 

Go outside to the breezy air of 18th street. 

Cry to the beauty of the american sky: "let`s go to eat"

מחשבות על מקס רואץ'

אני לא יודע למה ומדוע, אבל פתאום נזכרתי לי במקס רואץ' (Max Roach). אולי זה הבן הקטן שלי שפתאום לקח את החצוצרה ששכבה לה חודשים בארגז מעלה אבק בפינת הבית ואולי זה ג'אז 88 עם גבי ינון וקולו העמוק כעמקי הצפון ואולי סתם זה מפעפע לו מאי שם...מי יודע?

למקס רואץ' שמורה פינה חמה בליבי. הייתי חצוצרן צעיר בן שלוש עשרה בלבד כאשר נסעתי לראשונה עם תזמורת הנוער לארצות הברית. הטעם המוזיקלי שלי באותם ימים היה בסיסי ובוסרי לחלוטין. קצת ביטלס, קורטוב לד זפלין ורוק ישראלי בן זמנו (ימי רוקסן הראשונים). ניגנתי מוזיקה קלאסית ואני חושב שדי שנאתי את זה. זה היה שם, בארצות הברית, מולדת הג'אז והרוק שהכרתי, העמקתי והתאהבתי במוזיקה אמתית. הנסיעות בין עיירה לעיירה, בין מועדונים שלא יכולתי להיכנס אליהם מפאת גילי הצעיר ויותר מכל האווירה שיצרו חבורה של נגנים צעירים- ילדים מתבגרים שנוסעים יחד יצרו את הכר המתאים ביותר להפריה מוזיקלית. 

התחבבתי מאוד על אחד המארחים שלנו והוא התחיל להשמיע לי כל ערב מספר תקליטים, קסטות ודיסקים של פינק פלויד, מייק אולדפילד, ג'נסיס, קייט בוש וגם את דיזי גילספי, קליפורד בראון ומקס רואץ'. היום אני לא מאמין לעצמי שאני אומר את זה אבל מכל הדברים האלה מה שמצא חן בעיני היו האלבומים של הג'אז ובעיקר כל מה שמקס רואץ נגע בו.

למקס רואץ' בעל תפקיד משמעותי בהיסטוריה של הג'אז. הוא היה הראשון לתופף על תופים כמו עוד כלי נגינה "מלודי". היתה לו היכולת להלחין קטעי תיפוף כפי שמלחינים שיר. הוא יצר מקצבים חדשים שלא נשמעו עד זמנו והוא שיחק בקצב כמו בנדנדה כפי שלא נשמע מעולם. הוא היה הראשון להכניס באופן קבוע מקצבים שלא היו רגילים בג'אז- סווינג בשלושה רבעים ושילובים שונים של שלושה רבעים וחמישה רבעים. עיקר פעילותו הידועה היתה בשנות החמישים עם החצוצרן קליפורד בראון עד מותו של קליפורד בתאונת דרכים (שהפילה את מקס רואץ' לאלכוהוליזם- לטענתו). אלבום הג'אז הראשון שהיה לי היה למעשה קסטה מוקלטת (TDK...) של מקס רואץ' וקליפורד בראון - (At Basin Street) ואני חייב לו את כל אהבתי לג'אז. היה בו הכל מבחינתי- חצוצרן רך, מלודי ויצירתי וכנגדו מתופף כריזמתי, אקסטטי בעל יכולת לגלגל שיר על מקלות תופים וסנר.

בתחילת שנות השישים יצר מקס רואץ' בשיתוף עם אשתו- אבי לינקולן את אנו מתעקשים !! - We Insist- יצירת ג'אז חופשי שבאה כמחאה על מצב השחורים בארצות הברית ומחווה למקורות האפריקאים. לאחר מכן חבר לדיוק אלינגטון וצ'רלי מינגוס ליצירת אחד מאלבומי הג'אז הגדולים ביותר- Money Jungle. יצירה על-זמנית, מיוחדת, שיוצאת לעיתים מתחום הג'אז ומשלבת מלודיה, ג'אז חופשי, הארד-בופ ובלוז.

לאחר כל זה הגיע הזמן לשמוע קצת ממנו. תהנו !

2011- האלבומים שאבדו בדרך

זהו זה. עוד רגע קט מסתיימת לה שנת 2011 ותתחיל לה שנה חדשה. אז רגע לפני שאנחנו מכינים מדף נקי ומצוחצח למוזיקה של השנה הבאה, מתחשק לי רק עוד רגע קט לחזור לאלבומים שלא ממש הקשבתי להם או שמתי להם לב או שסתם לא תפשו את אזני.

בשביל זה טוב שיש סיכומי שנה ומשלל הסיכומים טוב שיש את הסיכום של עונג שבת ושני הסיכומים של רדיו פרמיום להמונים. לאחר שקראתי והקשבתי לשירים המומלצים, אין ספק שהאלבום שהכי מתחשק לי לשמוע עכשיו הוא King of limbs של רדיוהד. הקשבתי לאלבום פעם אחת ולשירים ספציפיים ממנו מספר פעמים, אך באמת לא מצאתי בו משהו מוזיקלי חדשני או מרגש ואת הדאב-סטפ שהם הציגו באלבום הזה אני פטרתי ביומרנות ורצון להתחדש בכוח ולא מתוך מניע מוזיקלי או רגשי אמתי. אבל למרות כל זה, לאחר ההמלצות החוזרות ונשנות של גיאחה השתכנעתי. ומגיע להם, אני זוכר שרכשתי את Kid A ממש כשהוא יצא רגעים לפני שהשתחררתי וקצת אחרי הופעה אדירה שלהם בסינרמה. הם היו מלכי העולם באותו זמן ואני אהבתי אותם כמו שאהבתי בתיכון את לד זפלין ודיפ פרפל. אבל לאחר שתי האזנות ל-Kid A זנחתי את הדיסק ולמעט השיר הראשון, לא ממש יכולתי להקשיב לקשקוש הזה. אבל אז שנה לאחר מכן הוצאתי את הדיסק ונתתי לו צ'אנס נוסף ומאז הוא אחר האלבומים האהובים עלי ובמשך תקופה ארוכה לא הפסקתי לשמוע אותו הלוך ושוב. אז נכון שאני מבוגר בקצת יותר מעשור ולאוזן שלי קצת קשה עם מוזיקה שהיא לגמרי אחרת מהדברים שהתרגלתי, אבל לרדיוהד מגיע שאתן עוד כמה האזנות רציניות לאלבום החדש שלהם ומי יודע אולי הוא יתגלה כ-Kid A העשור הבא...

בנוסף אליו נראה לי שבקרוב אקשיב גם לאלבום של ה-Girls, האנתלרז (איך אפשר שלא לאחר המלצות כאלה), ווילקו (שפעם ראשונה נפלו לי מתחת לרדאר), St. Vincent, ביירות, קורט וייל ו-Other lives.

ובנוגע ל-2012, נכון לרגע זה אני מחכה בקוצר רוח לאלבומה החדש של אפרת בן-צור משירי המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון.

שתהיה שנת מוזיקה טובה !

כיצד המזון שאנו אוכלים משפיע על ביטוי הגנים שלנו

אחד מהמאמרים הטובים ביותר שקראתי בשנה האחרונה נוגע בהשפעת מולקולות RNA שנמצאות בצמחי מאכל על ביטוי הגנים אצלנו בני האדם (וכנראה גם שאר היונקים).

מן המפורסמות הוא שהאוכל שאנו אוכלים משפיע על המטבוליזם שלנו.  גנים הקשורים לתהליך העיכול ו'עיבוד' המזון מתבטאים וגנים נוספים הקשורים לסיפוק ושאר רגשות וחישות מתבטאים גם הם.

החדשות הן שככל הנראה הקשר בין מה שאנחנו אוכלים לבין גופנו הוא אינטימי הרבה יותר ממה שחשבנו כולנו. זאת לאחר שלראשונה נמצאו במחזור הדם מולקולות RNA זעירות (microRNA) שמקורן בצמחים. למולקולות אלו היכולת להשפיע באופן ישיר על ביטוי הגנים שלנו (=להדליק או לכבות מערכות שלמות).

בצמח למולקולת ה-microRNA תפקידים ידועים בוויסות של ביטוי גנים- שעתוק של גנים לחלבונים (המבצעים תפקיד כלשהו). לדוגמה- מעבר מצמיחה לפריחה קשור גם בהשפעת microRNA על ביטוי גנים שקשור בפריחה. אותו גדיל קטן של RNA נקשר למולקולה גדולה יותר של RNA ולא מאפשרת לה להתרגם לחלבון ולמעשה שולחת סיגנל לפירוקה.

פירוק RNA על ידי miRNA

צוות חוקרים סינים מאוניברסיטת Nanjing חקר את מולקולות ה-RNA הקטנות במחזור הדם האנושי ולהפתעתם מצאו בנוסף למולקולות מן האדם, גם מולקולות שמקורן מצמחי האורז- מרכיב עיקרי בתזונה הסינית. מתוך סקרנות הם ביצעו בדיקות רבות בעכברים ומצאו שכאשר מוסיפים את מולקולות ה-RNA הקטנות מהאורז לעכברים - רמות של רצפטור המעורב בסילוק LDL (הכולסטרול ה'רע') יורדות. הסתבר לאותם חוקרים שהמולקולות מהאורז נקשרות למולקולות RNA בעכברים ומובילות לפירוקן (וכך עולה רמת הכולסטרול ה'רע').  ככל הנראה התפתחה באבולוציה מערכת בקרה על יצור ופירוק כולסטרול בהתאם למצאי המזון בטבע.

מכאן שמסקנה הראשונית היא שבנוסף לסוכרים, חלבונים, ויטמינים ומינרלים, גם RNA הוא חלק חשוב לדיאטה ומשפיע על ביטוי הגנים.

המסקנה היותר מעניינת או מעשית היא שניתן לתכנן מולקולות RNA שיהיו חלק ממזוננו וישמשו כתרופות למחלות גנטיות,  שליטה בפיזיולוגיה, הרזיה ושאר ירקות.

אז כדאי להיות צמחוני ?

המאמר פורסם בכתב העת המדעי Cell Research.

Lin Zhang, Dongxia Hou, Xi Chen, Donghai Li, Lingyun Zhu, Yujing Zhang, Jing Li, Zhen Bian, Xiangying Liang, Xing Cai, Yuan Yin, Cheng Wang, Tianfu Zhang, Dihan Zhu, Dianmu Zhang, Jie Xu, Qun Chen, Yi Ba, Jing Liu, Qiang Wang, Jianqun Chen, Jin Wang, Meng Wang, Qipeng Zhang, Junfeng Zhang, Ke Zen and Chen-Yu Zhang. Exogenous plant MIR168a specifically targets mammalian LDLRAP1: evidence of cross-kingdom regulation by microRNA. Cell Research, 2011.

סיכום 2011 - החורף שב

יש את הרגע הזה בשנה, מזג האוויר מתחיל להתקרר, היום מתקצר, סופי השבוע הופכים גשומים והירוק צובע לאיטו את הארץ מהצפון לדרום. בערך בזמן הזה מתחילים הבלוגים להיות כמרקחה וכל אחד מסכם בדרך מקורית או קונבנציונלית את השנה החולפת.
אז כן, אין מה לעשות, זה נוגע גם בי. אני מאוד אוהב את התקופה הזאת, מאווררים את הדיסקים, מחלצים קבצים ששקעו להם באיזו תיקייה נידחת, קוראים הרבה פוסטים מבלוגים אהובים, נזכרים בשירים שלפני עשרה חודשים היו אהובים והיום הם לא מובנים ומכירים שירים חדשים שמוצגים לראווה בסיכומים.
אז מה היה לנו השנה ?
מבחינתי הסיפורים הם בעיקר סביב החזרה של אומנים וותיקים יותר למרכז הבמה - כמו PJ Harvey ,Kate Bush וטום וויטס שהציגו אלבומים מפוארים המשלבים אווירת חלום לצד ליריקה מעניינת מחד (קייט בוש) ונוקבת מאידך (הארווי). לעומתם הוציאו REM אלבום אחרון לא רע בכלל ואוסף מעולה ולפתע התפרקו להם והותירו אותנו עצובים. החזרה לסגנונות מוזיקליים שכבר עברו מהעולם אבל מתקמבקים בעטיפה חדשה. בעניין זה ניתן לציין את Iron and Wine ו-Fleet foxes עם מוזיקה בסגנון שנות השבעים משובחת, Gem Club, קייט בוש ואפילו הופ סנדובל ומאזי סטאר השיבו לנו את ה-Dream pop. לעומת כל אלה המוזיקה המציאה את עצמה שוב מחדש עם James Blake שמצליח כמו רבים מפורצי הדרך לפניו ליצוק תוכן מוזיקלי חדש עם היכולת לרגש ולהרטיט את לבם של רבים. או כמו שגיאחה הגדיר זאת (פחות או יותר) בתכנית של קובי מידן- ג'יימס בלייק הוא הסינגר סונגרייטר החדש.

ניסיתי להרכיב מכל מה שאהבתי השנה רשימת שירים שתנסה להתכתב עם מזג האוויר החורפי המתקרב אלינו בסוף השבוע הזה.

תהנו !

תמרות עשן

זה עתה סיימתי לצפות בפרק האחרון של העונה השנייה של תמרות עשן. ההרגשה היא עצב עמוק מכיוון שכנראה זאת העונה האחרונה. זה ברור כי לאחר סוף כזה אי אפשר לרמות אף אחד ולהתחיל משהו חדש עם אותו הרכב דמויות ומקום. מצד שני יש בי שמחה על אחת החוויות היפות ביותר שחוויתי מצפיה בטלוויזיה ואולי זה הדבר הטוב ביותר שראיתי בטלוויזיה ?
קפקא כבשה את לבי ?- או אולי זאת אפרת בן צור המתבגרת והשברירית ?
האם זה שמש הטראגי ? או אולי יורם טולדנו והאבל שניכר בעיניו ?
האם זה מאיר אריאל ששב מהקבר בביצועים שמרגישים כמו פרץ של מים הבוקעים מן האקוויפר...
או אולי זה הגולן והבזלת הקשה, הניגוד בין הירוק והאפור החורפי לבין הלבן והצהוב הקיצי ?
דבר אחד אני יודע- אני רוצה לראות את הכל שוב ואני רוצה שהקבוצה הזאת תתאחד מחדש ליצור עוד התעלות ויזואלית, רגשית ואווירה שעד עכשיו מצאתי אותה רק במוזיקה ובספרים.
תודה !

הארקטיק מאנקיז התבגרו יפה

הקשבתי רוב קשב לחדש של ארקטיק מאנקיז וכמו רוב הביקורות שקראתי / שמעתי / ראיתי גם אני מאוד אוהב את האלבום החדש שלהם "Suck It And See". כמו שכבר כתבתי בהזדמנות כזאת או אחרת הארקטיק מאנקיז משתלבים באיזשהו טרנד של חזרה לשנות השבעים. אך, למעשה כאשר מעמיקים בהאזנה לשירים החדשים גוברת ההבנה שיש פה הרבה יותר מזה. שירים טובים עם עומק מילולי שמצטרפים ל-EP האחרון של אלכס טרנר, שגם זוכה לשבחים רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית והופכים את הקבוצה המוזיקלית הזאת למפלגת השלטון החדשה (אם נמשיך בכיוון הפוליטי...).

בואו נעשה הפסקה ונשמע שיר...

עכשיו אחרי המחמאות והשיר העצמתי הזה הגיע הזמן לווידוי קטן: אני מעולם לא אהבתי את הארקטיק מאנקיז. זה לא שלא ניסיתי... הקשבתי רוב קשב לאלבום הבכורה שלהם ולאלבום הקודם שלהם (Humburg), אבל מעולם לא התחברתי. הם תמיד נשמעו לי שטחיים ולא מעניינים מספיק (וזה בלשון המעטה). הדבר מוביל אותי למחשבה שעברה לי בראש לא מזמן. ברדיו נוגן שיר של אלאניס מוריסט מאלבום הבכורה שלה שיצא שהייתי בן 16. בזמן אמת אהבתי את אלאניס ואת האלבום ההוא כמו רבים וטובים (בכל זאת אחד מהאלבומים הנמכרים אם לא ה..). היום זה נשמע לי כמו אלף אלבומים שיוצאים לטינאייג'רים ולא כזה מבריק ומעניין.

מכאן נובעות שתי מסקנות לגבי ולגבי האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז:

1) אני הזדקנתי.

2) הארקטיק מאנקיז היו להקת-הורמוניםןגיטרות-משפריצות-לילדים-בני-15, אבל היום הם התבגרו והתבגרו יפה.

והכל ביחד מתחבר לביקורת המצוינת של עינב שיף בוואלה! על הארקטיק מאנקיז, שממש (גם לראשונה) מדברת מגרוני או נכתבת ממקלדתי.

בקיצור די לקשקושי השישבת האלה....קדימה תקשיבו לכמה שירים טובים:

אמריקנה: ארמון הדגן במיטשל, דרום דקוטה ואלבום חדש

פסח. חופש עצום, סופסוף זמן להיות עם המשפחה והילד לאחר זמן רב של עמל ועבודה. ובפסח כמו תמיד נוסעים- לטייל, לבקר ולראות את הטבע שנייה לפני שהוא קורס לתוך צהוב-חום אינסופי. תוך כדי הנסיעות האלה התודעה חוזרת בזמן לכלמני נקודות של געגוע. אחת מהנקודות האלה שצצו להן פתאום בין מחלף עין תות לצומת המוביל היתה ארמון הדגן בדרום דקוטה.

דרום דקוטה- חלק משמעותי מהמישורים הגדולים, ערבות ירוקות של תירס, חיטה ושאר דגנים המסתיימות להן בביתרונות חשופות ולאחר מכן ההרים השחורים שלפני הרי הרוקיס. חבל ארץ מרתק המשלב אנשים לא שגרתיים, תרבויות שונות, אירועים היסטוריים ונופים לא נגמרים השונים זה מזה.

כשאני הגעתי לשם היה זה קיץ חם, אמצע יוני שלושה חודשים לפני נפילת מגדלי התאומים. אמריקה אחרת מהיום, אמריקה של שלהי שנות ה-90, שבעה ומרוצה. נסענו מאומהה (בנברסקה) ל-Badlands (הביתרונות בדרום דקוטה). בדרך תפסה אותנו סופת טורנדו עזה עם ברקים שהצליפו באדמה החשופה בתדירות גבוהה. היינו באמצע שום מקום וכשהסופה שכחה מעט הקמנו אוהל סמוך לאגם יפיפה. באישון לילה הרוח שבה לנשב והאוהל כמעט עף איתנו בתוכו. איכשהו שרדנו את הלילה והמשכנו לכיוון מיטשל. שם סיפרו לנו על ארמון הדגן. אני כחובב אמריקנה קפצתי על המציאה. מצאנו את ארמון הדגן שבו משובצים גרעיני תירס, חיטה ושאר גרעני דגניים לכדי יצירות אומנות. סתמי ומרהיב כאחד...

צבעי הדגנים הינם טבעיים ומקורם בשונות הטבעית לצמחים. כל שנה מתחלפות להן התמונות העשויות דגנים והן נעשות בידי אומנים מקומיים.

בתוך ארמון התירס מגלים שהמבנה הוא למעשה בית הקהילה המקומי, שם נערכים החוגים, סיום בית הספר, תחרויות כדורסל ותערוכות מקומיות- הכי פרבר אמריקאי שאפשר ממש מתוך שיר של Arcade fire.

המקום הוקם בשנת 1892 כתצוגת יכולת לחקלאות המניבה של דרום דקוטה כאשר מיטשל מנתה רק 3000 תושבים. ב-1905 הוא נבנה מחדש כחלק מניסיונותיה של מיטשל להפוך לעיר הבירה החדשה של דרום דקוטה. המבנה שאנו עדים לו כעת נבנה בשנת 1921 לפסטיבל ארמון התירס. המקום נחשב לאחר מפלאי המישורים הגדולים והוא משמש מאז הקמתו כמקום מפגש של חקלאי העיר והכפרים הסמוכים בעת חגיגות הקציר והאסיף.

מלבד ארמון התירס דרום דקוטה עשירה בנקודות היסטוריות כ-Mount Rushmore, והמקבילה האינדיאנית Crazy horse, הגבעות השחורות, Custer SP, שבילים בעקבות Louis ו-Clark ומישורים אינסופיים של ירוק ועוד ירוק ועוד ועוד ירוק...

לסיום נשמע קצת ניחוח אמריקאי עם האלבום החדש של Emmylou Harris : 

My Morning Jacket עם שני שירים חדשים- 1977 חוזרת חלק ב'

מקשיב לשיר החדש של My Morning Jacket- גיטרת קצב מלווה את השיר, הזמר עולה אוקטבה, מדי פעם פורץ סולו גיטרה ניל יאנגי מלוכלך שכזה ומעטר את השיר בצבעים. המנגינה נמשכת, התחלה, אמצע וסוף. שבע דקות תמימות של שכרון חושים, מלודיה ודיסטורשן משתלבים ביחד. אז כמו שכבר תיארתי לפני כחודש- שנות השבעים כאן ובגדול (מוזיקלית כמובן). אל השיר Circuital מהאלבום החדש מצטרף קטע אינסטורמנטלי שיצא אתמול (Octoplasm) כחלק מסדרת "היפנוזה עצמית" שהלהקה השיקה. השיר מתחיל חרישית בג'אם גיטרות מקושקש ומלוכלך שהולך וגובר ככל שנוקבות השניות ואליו מצטרפת חטיבת כלי נשיפה המעטרת את הכל במתכת רועמת.

המגמה מתחזקת כשמקשיבים לחדש של הפו פייטרס עם הרוק הכבד הקלאסי שלא נשמע במחוזותינו כבר זמן רב (פוסט מצוין אצל רדיו פרמיום), לחדש של הארקטיק מאנקיז, Low האחרון (ולדעתי היפה ביותר שלהם) שהוא המלודי מבין אלבומיהם שלהם ומאופיין בסאונד עסיסי ונגיש (אנא הקשיבו ל-Especially me בסוף הפלייליסט).

במקום המשך הניים דרופינג המזעזע הזה- אפנק אתכם במיקסטייפ נוסף- 1977 חוזרת- חלק ב'. הפעם אוסף של My Morning Jacket עם עוד כמה מגיבורי החודש האחרון ואריק איינשטיין שחוזר בשיר חדש של קלפטר עם עיבוד וביצוע שמחזיר גם אותו לימים יפים יותר.

חג פסח שמח לכולם

האזנה מלאה: Alison Krauss and Union Station- Paper Airplane

להקת הבלוגראס המצליחה Union Station מוצאים אלבום חדש ומצויין עם אליסון קראוס. זהו אלבום ראשון של הלהקה מאז 2004 והינו יצירה אמנותית משובחת נוספת מבית היוצר של אליסון קראוס לאחר שיתוף הפעולה שלה עם Robert Plant. את האיכויות הקוליות של קראוס לא צריך להציג, אבל מי שמפתיע לטובה הוא Dan Tyminski שמציג קול עמוק, מחוספס ומלא משמעות (שיר 2 למי שאין כוח לחפש).

אחרי שאמרי מ'חסר תרבות' הכיר לנו את ז'אנר הבלוגראס בפוסט אפקטיבי וכתוב היטב, הגיע הזמן להתקדם לדברים חדשים. אז הקשיבו לאלבום- וחיוך יעטה את פניכם.

דלק ההווה- האם האלכוהול יחליף את הבנזין בקרוב ?

בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים גלובליים אדירים כמעט בכל תחום בחיינו. אך ניתן לומר שרוב הקדמה מתנקזת בסופו של דבר למחיר אנרגטי וסביבתי. אנחנו צורכים יותר אנרגיה, פולטים חומרים מזהמים לסביבה (תרכובות חנקן, גזי חממה ואירוסולים) וכדור הארץ לא מצליח לעמוד בעומס. הסביבה שלנו מזדהמת אך גם בפן הכלכלי, חברתי עליית מחירי הדלק יוצרת התמרמרות רבה. כולם מבטיחים לנו שבעתיד יהיו לנו מכוניות חשמליות, דלק מתאי מימן או תאים פוטווולטאים ואני שואל מה קורה עם ההווה ?

כבר היום נוסעים בברזיל מדלק אתאנולי (=אלכוהול כמו ביין) שמקורו מקנה סוכר,בארצות הברית יש אפשרות לתדלק בתערובות של אתאנול מתירס ובנזין ביחסים שונים ותעשיות הנייר והעץ משתמשות בשאריות כדי לייצר לעצמן דלק משאריות התאית וחשמל מפסולת הליגנין.

כאמור הדור הראשון של הדלקים הללו מקורו מגידולים חקלאיים מוכרים. אם זה סוכרוז (הסוכר שאתם מוסיפים לקפה ולתה) מקנה סוכר או עמילן מקלחי התירס. העמילן והסוכרוז מתפרקים בקלות לגלוקוז שלאחר מכן הופך לאלכוהול בתהליך תסיסה פשוט שדומה לתהליך ייצור בירה, יין או כל משקה אלכוהולי אחר.

כבר זמן רב ברור שיש בעיות בסיסיות בשיווק דלקים כאלה:

• אין מספיק שטח בעולם כדי לגדל מספיק תירס וקנה סוכר שיחליפו את הדלק הקונוונציונלי.
• שימוש בדלק שמקורו ממזון יוצר בעיה אתית חמורה. איך העולם המערבי יכול לנהוג על דלק מתירס שבצידו השני של העולם אנשים רעבים למזון.

על מנת לפתור את הבעיות האלו מתרחש כיום מעבר לדור השני של הדלקים- אתאנול המיוצר מתאית.

תאית או צלולוז הוא החומר הנפוץ ביותר בטבע. הוא נמצא בכל דפנות תאי הצמחים וגם הוא כמו עמילן מורכב מגלוקוז. במקרה הזה המקור לתאית יכול להיות עצים (או שיירי עצים), שאריות של תירס וחיטה (קוביות החציר), עשבים כאלו ואחרים ולמעשה כמעט כל חומר צמחי.

ייצור אתאנול שמקורו בתאית עונה על כל הבעיות שהוזכרו לעיל ומעבר לכך. תהליך הייצור הוא די פשוט: לוקחים את החומר הצמחי, קוצצים אותו, מעבירים אותו תמיסות חומציות או בסיסיות בשילוב לחץ -כך למעשה מפרקים את דופן התא שמורכבת מחומרים קשיחים רבים המכסים על התאית. לאחר מכן מוסיפים אנזימים שמפרקים את התאית לגלוקוז ומפה הסוף ידוע- מבצעים תסיסה בנוכחות שמרים לקבלת אלכוהול וזיקוק סופי.

שוב נשאלת השאלה - אם זה כלכך פשוט למה זה לא נמצא בתחנת הדלק הקרובה לביתי ?

כאן התשובה סבוכה יותר: כדי להגיע לתאית משתמשים באנרגיה רבה כדי לפרק את הליגנין (פולימר שתפקידו לחזק את הצמח- ממש כמו מלט). האנרגיה הדרושה עולה כסף רב ומזה זמן רב עומלים חוקרים רבים בעולם על מציאת פתרונות לבעיה. הפתרונות הראשונים היו לייצר צמחים טרנסגנים (כאלו שעברו הנדסה גנטית) שיש להם פחות ליגנין. הניסויים היו מוצלחים ביותר- הם באמת הצליחו להוריד משמעותית את האנרגיה הדרושה לפרק את הדופן. אבל כמו תמיד נמצאו בעיות נוספות- הליגנין לא סתם קיים בצמחים. תפקידו לחזק את הצמח ולהגן עליו מפני מזיקים, רוחות ותנאים קשים. צמחים טרנסגנים רבים פשוט לא שרדו את התנאים מחוץ למעבדה.

המחקר בנושא נמשך וכיום מעבדות רבות בעולם עובדות על צמחים טרנסגניים חדשים עם הרכבים שונים של דופן התא:- חלקם בהצלחה רבה. בנוסף מנסים לשפר את האנזימים המפרקים את דופן התא וכמו כן את המיקרואורגניזמים המבצעים את התסיסה.

רק תחשבו על הפוטנציאל הסביבתי- צמחים לוקחים פחמן דו חמצני מהאטמוספירה והופכים אותו לסוכרים- אנחנו מפיקים אותם ומייצרים דלק (דו פחמני בניגוד לשמונה פחמנים של בנזין), פולטים פחמן דו חמצני וסוגרים מעגל בר קיימא.

אספקה קבועה ובטוחה של אנרגיה תהיה תלויה באינטגרציה של אגרונומיה, ביולוגיה מולקולרית, גנטיקה, מיקרוביולוגיה והנדסה כימית ומכאנית. המדענים והתעשיינים יצטרכו לפעול נגד הזרם הציבורי והפוליטי להנדסה גנטית של צמחים, מיקרואורגניזמים ואנזימים על מנת להבטיח את הגברת היעילות הכדאיות הכלכלית של ייצור דלקים מתחדשים והפיכת הסביבה לברת קיימא. זה נמצא ממש כאן מעבר לפינה.

לקריאה נוספת:

Grassoline- דלק מעשב

מידע מ-National Geographic

BESC- קבוצת מחקר אמריקאית

כמעט מלאכים: הסטרוקס עם אלבום חדש להאזנה

מהפכת 2001 (הידועה יותר כ"שובו של הרוק") נגמרה. עשור עבר ועתה ברור כי אותה מהפכה נשארה על הנייר- כי ה'רוק' היה, הוא ויהיה תמיד סגנון מוזיקלי שנע ונד בין השוליים למרכז בהתאם לטרנד התקשורתי. הלהקה שתקשורת המוזיקה תלתה בה בשנת 2001 את תקוות 'שיבת הרוק' הן באופנה והן מבחינה מוזיקלית, חוזרת. אלבום רביעי לסטרוקס אחרי שנדדו למחוזות מעט יותר ניסיוניים (הכל יחסי) ולאלבומי סולו לא רעים בכלל. ציפיתי למגמה של ביקורת שלילית מכל עבר, כי הרי המהות התקשורתית בימינו היא להכתיר, להמשיל ולהקפיץ ואז במחי מקלדת (או משיכת עט) להפיל, להוריד לאשפתות בקיצוניות ובמהירות הולכת ועולה. אני שמח שציפיותיי התבדו. הם התבדו לא בגלל הכתבים שהשתנו אלא מהסיבה הפשוטה שלמעט העטיפה המזעזעת (מה זה ? משחק סנייק ?) מדובר באלבום מצוין, גיטרות טורפות, סקא (Machu Picchu), הראמונס (Under cover of darkness) וכל שאר הלהקות שהסטרוקס שואבים ושאבו השראה מהן (Clash והקיור)- כולם מותכים לתוך קדרה עשירה ומזמינה לארוחה.

אני לא אכביר במילים- האלבום ניתן להאזנה בלינק הבא והוא קליט, פריך וטעים. בתאבון:

The Strokes- Angels

האזנה מלאה: The Mountain Goats- All Eternals Deck

עז הרים- חיה מהאגדות

John Darnielle ו'עזי ההרים' חוזרים באלבום חדש. הפתיחה היא כתרועה תאטרלית, השירים יותר דחוסים, השירה חיונית ומלאת דחיפות. גיטרות מתקיפות כמעט מכל כיוון אפשרי (למעט אתנחתות פה ושם). 

למרות כל זה השירים המרגשים באמת הם אלו עם ההפקה המינימליסטית- שם הגיטרות האקוסטיות לוקחות פיקוד וקולו המחוספס והמלנכולי של Darnielle מתבלט ומלטף יחד עם המילים שלא מפסיקות לרגש כל פעם מחדש.

הוא לא מהקליטים באלבומים של העיזים אבל אין ספק שלפרקים הוא חודר במהירות ללב והמילים מרתקות כמו תמיד. מהאזנה ראשונה נראה שהשירים החזקים באלבום הם: For Charles Bronson (מילים מצורפות בסוף הפוסט) ו-High Hawk Season.

תהנו:

For Charles Bronson

Catch a lucky break try to make it last 
Rig a blanket curtain up between the present and the past 
Play my lucky number for most of what they're worth 
Lie about my age right down to my last day on this earth 
Set you sights on good fortune, concentrate 
Pull back the hammer, try to hold the gun straight 

Hit the gym each night 
Stay cool and seldom speak 
Keep the heart of a champion 
Never let them see you're weak 
And whatever they say on your page three mention 
Focus on the parts that make you feel good 
Be grateful for the attention 

Set your sights on good fortune, concentrate 
Pull back the hammer, try to hold the gun straight 
Try to hold the gun straight and true and steady 

Let the frame find you when the cameraman's ready 
Work until I drop drift from place to place 
Ehrenfeld, Pennsylvania, scratched into my face 
Set your sights on good fortune, concentrate 
Pull back the hammer, try to hold the gun straight 
Try to hold the gun straight

הכל הוא רמיקס- לד זפלין כמקרה מבחן

Everything is a remix הוא פרויקט וידאו תיעודי מרתק שכתב וערך Kirby Ferguson. הכל הוא רמיקס- טוען יוצר הסידרה ויש בכך אמת רבה. אם זה בתחומי המוזיקה- החל מאלביס שגנב מהבלוז של דלתת נהר המיסיסיפי וכלה בהיפהופ העכשווי שמספל בגלוי קטעים מהעבר כחלק מהיצירה, ואם זה בקולנוע כשהדוגמאות הן רבות- מסרטי מלחמת הכוכבים או הסרטים של טרנטינו שאפשר להגדיר את חלקם כמש-אפ של קטעים ואפיזודות מסרטי עבר.

צפו בפרק הראשון:

בפרק זה אנו חוזרים אחורה לסוף שנות השישים וללד זפלין- אכן דוגמא מצוינת ומעוררת מחלוקת.

בשני האלבומים הראשונים של לד זפלין לקח ג'ימי פייג' קטעי בלוז ישנים ומוכרים של ווילי דיקסון, Howlin` Wolf ואחרים שאת חלקם ביצע כחלק מהירדבירדס, לחלקם שינה את השם, נתן לרוברט פלאנט לשפצר את המילים, הוסיף ריפים נוספים, שינה קיימים, לעיתים לא החליף כלל אבל תמיד עיבד בטאצ' הייחודי הג'ימי פייג'י-זפליני הידוע לכולנו. כך נוצר למעשה הבלוז-רוק או הרוק הכבד. הפרק הראשון מתאר את לד זפלין כגנבים או מעתיקים ללא רשות (פלגיאט הלכה למעשה) מכיוון שלקחו שיר קיים וללא שינוי מהותי לקחו קרדיט על השיר. אין הדבר דומה לגרסת כיסוי ואין הדבר דומה לרמיקס או לסימפול שאנו מכירים כיום (שבדרך כלל זוכה לקרדיט מסוים). 

אני חושב אולי בצורה נאיבית (כנער הערצתי את לד זפלין) שלד זפלין האמינו כי הם לא גונבים ולא מעתיקים אלא יוצרים חדש על בסיס ישן ואני ממשיך לחשוב כך גם אחרי שצללתי לנבכי הבלוז לאחר שמיציתי את הזפלינים. אני גם משוכנע שג'ימי פייג' שהקים את לד זפלין כגיטריסט וותיק ומוכר יחסית ידע שבסביבתו מומחי בלוז רבים (אריק קלפטון, ג'ף בק, פיטר גרין, ג'ון מאייל והבוסים באטלנטיק רקורדס) שמכירים את השירים ולכן קשה לי להאמין שניסה להערים על המאזינים והקולגות בכך שלקח קרדיט לעצמו. בכל מקרה אלו מעט מהמחשבות שהיו לי תוך כדי צפייה ב-7 הדקות של הפרק הראשון. אני מניח שלכל אחד דעה משלו.

למענכם ערכתי אוסף קצר של לד זפלין ובסופו את Lemon song של לד זפלין ו-Killing Floor של Howlin` Wolf. האזינו והחליטו בעצמכם.

להרחבה:

בלוג הסידרה

הפרק השני והמעניין לא פחות- על הקולנוע

השוואה בין השירים של לד זפלין לשירי אחרים שהקדימו אותם

"לפתע ראשי עף לאחור"- המוזיקה חוזרת ל-1977

בתקופה האחרונה אני מקשיב יותר ויותר לאלבום האחרון של ג'ון גרנט The queen of Denmark, האלבומים האחרונים של מידלייק (שגם משתתפים באלבום של ג'ון גרנט) ו-Iron and Wine. מלבד העובדה שלדעתי מדובר במוזיקה טובה ומהמשובחות בתקופה האחרונה, יש פה גם איזשהו מכנה משותף- הסאונד, הגישה וההגשה.

ברגע שמתחילים לשמוע את The courage of others של מידלייק- התחושה היא של חזרה אחורה בזמן ל-1977 (מישהו אמר ברי סחרוף ??), החלילים, הסאונד האורגני, הגיטרה האקוסטית שמתעטפת בחשמלית עדינה, הקול העמוק והמלטף. חבר טוב הגדיר את האזנה לאלבום שלהם כמסע דמיוני ליער שרוי בערפל ובאמצעו עומדת להקה על שטיח פרסי אדום בוהק, מסביבה עצים עבים והמוזיקה עוטפת סביב.

לעומתם סמואל 'שמואל' בים נשמע ב-Kiss each other clean כמו סינגר-סונגרייטרים משנות ה-70 עם סאונד יותר רך, פריך ומנימליסטי ושילובים קוליים מעניינים והרמוניים ולעתים נכנסים כלי נשיפה כדי לתת נפח וצבע.

רק שלא נתחיל לראות גם חדרים כאלה...

ישנם כמובן עוד מקרים כאלה ואחרים כמו גרסת הרוק הקלאסי של All delighted people על ידי סופיאן סטיבנס, האלבום האחרון של Destroyer שנושק בסאונד שלו לסוף השבעים תחילת השמונים ולאל סטיוארט ורבים וטובים שפה ושם קופצים לי לאוזן (כדוגמת Gruff Rhys, השיר החדש של בוני פרינס בילי שגיאחה הציג היום ב'איים בזרם' ואפילו הארקטיק מאנקיז).

כחובב מושבע של מוזיקה משנות ה-70, אני מוצא את המהלך הזה מבורך מה גם שהוא מתובל באנרגיות חדשות ובסאונד מעודכן יותר. תענוג !

אי אפשר בלי מיקסטייפ קצר - בחזרה ל-1977:

האזנה מלאה: PJ Harvey- Let England Shake

האלבום החדש של PJ Harvey ניתן האזנה מלאה דרך NPR.
פולי ג'ין הארווי זונחת את הפסנתר החבוט מ-White Chalk וחוזרת לגיטרה ועיבודים מורכבים באלבום חדש ומצויין. עדיין קשה לי להגדיר או לבקר את האלבום בצורה שתהלום את איכויותיו. אבל אני בקלות יוכל לומר שבעיניי הוא הטוב ביותר שלה.

מצד אחד שירים חלומיים שמזכירים בהגשה הווקלית והעיבודים את אליזבת' פרייזר ומצד שני שירים ברורים מאוד וישירים. הליריקה משובחת וכואבת, סיפורים קצרים על עולם קורס תחת מלחמות ומוות. האלבום קצר ומזוקק כ-40 דקות (כמו בעידן התקליט) של הטוב ביותר. הקשיבו ושתפו את מחשבותיכם.

האזנה ערבה- השירים הטובים של התקופה

פתיחת 2011 מבטיחה רבות. החורף הולך ומתגבר,רוח צוננת מביאה עימה עננים אפורים ונמוכים, הגשמים מטיחים מים באדמה הצמאה, שלוליות נאספות בצידי הכביש ובין לבין ימים יפים וקרירים המביאים עמם ניצני פריחה.

לצד זה שירים חדשים יוצאים בקצב מרשים ואלבומים מבטיחים עתידים לצאת בשבועות והחודשים הקרובים. החל מוותיקים כ-REM שחוזרים לסגנון שאפיין אותם בתחילת שנות ה-90, דרך אלבו שממשיכים לייצר מלנכוליה אנגלית מצוינת, Low וברייט אייז ולבסוף ניצנים חדשים שצצים להם כג'יימס בלייק, Celebration ו-Fleet Foxes הממשיכים לאלבומם השני והנה רק היום יצא החדש של הסטרוקס. כל זאת לא ועדיין לא הזכרנו אלבומים ישראלים מצויינים שיצאו לאחרונה (ראו את עונגי השבת האחרונים).
בשנים האחרונות בהן האינפלציה המוזיקלית הרקיעה שחקים ללא כל הכרה, האיכות הפכה להיות מצרך נדיר והחיפוש אחר מוזיקה טובה דמתה לחציבה במכרה כשבין ערמות הבוץ הרבות נמצאו מפעם לפעם מטילי זהב. השנה ניכר כי למרות כמות עצומה של מוזיקה שיצאה בחודשיים האחרונים - כמעט כולה טובה ואפילו טובה מאוד. יכול להיות שיש פה את ההשפעה המאגית של תחילת עשור (ראו את מהפכת הגראנג' בתחילת ה-90 ואת חזרת הרוק הרזה בתחילת ה-2000) ויכול להיות שזאת סתם הצטרפות מקרים. בכל מקרה אני מרוצה - כי הרי אין כמו חורף עם פסקול איכותי המלווה אותו.

אז הנה לכם מיקסטייפ (חלקי ביותר כמובן) עם כמה מהנציגים הבולטים בעיניי של תחילת השנה הזאת. תהנו.

Create a playlist at MixPod.com

הפרא הבודד- The Lonely Wild להקה חדשה ואלבום להאזנה

הנה רעיון מבריק לבישול מוזיקלי- קחו קצת ארקייד פייר תוסיפו קורטוב של מוזיקת מערבונים בואכה אניו מוריקונה ותקבלו את ה-Lonely Wild. במהלך השבוע האחרון התוודעתי לאלבום החדש שלהם דרך Bandcamp. במשך שבוע שלם השירים שלהם חזרו שוב ושוב, דפקו על דלתות אוזני וחדרו לתוך ליבי. זה נדיר שדבר כזה קורה - בטח אחרי גיל 30. 

מוזיקת מערבונים פותחת את האלבום. שריקה חולמנית, גיטרות נוזליות ותוף מכה חרישית. דואט בין גבר לאישה, סיפור קצר של פגישה מקרית בין שני אנשים באמצע הדרך (עני חסר בית ועשיר ?) לחן כובש ועיבוד מרתק. כך נפתח המיני-אלבום (EP) החדש של The Lonely Wild והוא מרמז על ההמשך לבוא.

ובכן, אתה יכול לעזור לי?
אני פשוט חיה המנסה לנוח מעצמי.
הטוב לא יבוא פתאום להתארח
כל מה שאת רואה כאן שלי.
אתה מתכוון לומר -
הדשא ?  העפר ? האבנים ? והנהר העתיק?

זה הכל משחק
כשאתה נולד בצד הנכון של החיים.

(מתוך The right side of the road)

הלהקה שמקורה מלוס אנג'לס ומורכבת מ-5 חברים מנגנת מוזיקה שנעה על התפר שבין מוזיקת מערבונים (אניו מוריקונה), קאנטרי אלטרנטיבי (ריאן אדאמס ווילקו) ופולק פשוט ויפה המשלב בין גיטרות, כלי נשיפה וקולות של גבר ואישה (שילוב קולי מושלם). `Dead End` שוהה במרחבים שבין אמריקנה מלנכולית וחולמנית ומזדקקת לכדי תחושה של סרט איטי, ישן וממכר. השילוב של החצוצרה בשירים מוסיף ארומה מיושנת וחמימה.

השירים מרגשים-תובנות קטנות על החיים והמוות, המר והמתוק. אהבה / שנאה, פגישה מקרית, הטבע והעיר. האלבום לוקח אותנו המאזינים למסע דמיוני בין עיירות במערב ארצות הברית, כמו נסיעה בטנדר חבוט איפושהו בין ערי החוף הקליפורנים דרך הרי סיירה נבאדה למדבריות הצחיחות והמרחבים הבלתי נגמרים של נבאדה.

המילים והלחנים נכתבו ע"י Andrew Carrol במהלך של חודשים ספורים בהם התרחשו עליו אירועיםרבים: להקתו הקודמת (You, Me & Iowa) התפרקה, בן משפחה קרוב נפטר ומצד שני התחתן עם אהובתו. למרות גילו הצעיר, הבגרות המילולית והמוזיקלית מורגשת בכל תו ותו.

אנחנו חיים קצר ולעניין
כמו בדרך אבא שלי אמר לכתוב,
שורה אחר שורה.
אנחנו עושים אהבה ונרדמים.
קחו את החלומות שלך ולהפוך אותם לשלי.
אין שום נזק.
(מתוך Hail).

אז אם אתם בעניין של מוזיקה שיונקת מפס-קול של מערבוני ספגטי בשילוב רוק גיטרות טוב ויצירתיות מוזיקלית ולירית- קנו לכם אותו מתנה לשבת. האלבום עומד להאזנה ב-Bandcamp וניתן להוריד אותו במחיר סמלי של 3$ (בערך 12 ש"ח) ויש גם אופציה מפתה לרכישת ויניל (12$). 
שמעו אותם מפיחים חיים חדשים ב-Personal Jesus של דפש מוד: