מקשיב לשיר החדש של My Morning Jacket- גיטרת קצב מלווה את השיר, הזמר עולה אוקטבה, מדי פעם פורץ סולו גיטרה ניל יאנגי מלוכלך שכזה ומעטר את השיר בצבעים. המנגינה נמשכת, התחלה, אמצע וסוף. שבע דקות תמימות של שכרון חושים, מלודיה ודיסטורשן משתלבים ביחד. אז כמו שכבר תיארתי לפני כחודש- שנות השבעים כאן ובגדול (מוזיקלית כמובן). אל השיר Circuital מהאלבום החדש מצטרף קטע אינסטורמנטלי שיצא אתמול (Octoplasm) כחלק מסדרת "היפנוזה עצמית" שהלהקה השיקה. השיר מתחיל חרישית בג'אם גיטרות מקושקש ומלוכלך שהולך וגובר ככל שנוקבות השניות ואליו מצטרפת חטיבת כלי נשיפה המעטרת את הכל במתכת רועמת.
המגמה מתחזקת כשמקשיבים לחדש של הפו פייטרס עם הרוק הכבד הקלאסי שלא נשמע במחוזותינו כבר זמן רב (פוסט מצוין אצל רדיו פרמיום), לחדש של הארקטיק מאנקיז, Low האחרון (ולדעתי היפה ביותר שלהם) שהוא המלודי מבין אלבומיהם שלהם ומאופיין בסאונד עסיסי ונגיש (אנא הקשיבו ל-Especially me בסוף הפלייליסט).
במקום המשך הניים דרופינג המזעזע הזה- אפנק אתכם במיקסטייפ נוסף- 1977 חוזרת- חלק ב'. הפעם אוסף של My Morning Jacket עם עוד כמה מגיבורי החודש האחרון ואריק איינשטיין שחוזר בשיר חדש של קלפטר עם עיבוד וביצוע שמחזיר גם אותו לימים יפים יותר.
חג פסח שמח לכולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה