מקשיב לשיר החדש של My Morning Jacket- גיטרת קצב מלווה את השיר, הזמר עולה אוקטבה, מדי פעם פורץ סולו גיטרה ניל יאנגי מלוכלך שכזה ומעטר את השיר בצבעים. המנגינה נמשכת, התחלה, אמצע וסוף. שבע דקות תמימות של שכרון חושים, מלודיה ודיסטורשן משתלבים ביחד. אז כמו שכבר תיארתי לפני כחודש- שנות השבעים כאן ובגדול (מוזיקלית כמובן). אל השיר Circuital מהאלבום החדש מצטרף קטע אינסטורמנטלי שיצא אתמול (Octoplasm) כחלק מסדרת "היפנוזה עצמית" שהלהקה השיקה. השיר מתחיל חרישית בג'אם גיטרות מקושקש ומלוכלך שהולך וגובר ככל שנוקבות השניות ואליו מצטרפת חטיבת כלי נשיפה המעטרת את הכל במתכת רועמת.
המגמה מתחזקת כשמקשיבים לחדש של הפו פייטרס עם הרוק הכבד הקלאסי שלא נשמע במחוזותינו כבר זמן רב (פוסט מצוין אצל רדיו פרמיום), לחדש של הארקטיק מאנקיז, Low האחרון (ולדעתי היפה ביותר שלהם) שהוא המלודי מבין אלבומיהם שלהם ומאופיין בסאונד עסיסי ונגיש (אנא הקשיבו ל-Especially me בסוף הפלייליסט).
במקום המשך הניים דרופינג המזעזע הזה- אפנק אתכם במיקסטייפ נוסף- 1977 חוזרת- חלק ב'. הפעם אוסף של My Morning Jacket עם עוד כמה מגיבורי החודש האחרון ואריק איינשטיין שחוזר בשיר חדש של קלפטר עם עיבוד וביצוע שמחזיר גם אותו לימים יפים יותר.
להקת הבלוגראס המצליחה Union Station מוצאים אלבום חדש ומצויין עם אליסון קראוס. זהו אלבום ראשון של הלהקה מאז 2004 והינו יצירה אמנותית משובחת נוספת מבית היוצר של אליסון קראוס לאחר שיתוף הפעולה שלה עם Robert Plant. את האיכויות הקוליות של קראוס לא צריך להציג, אבל מי שמפתיע לטובה הוא Dan Tyminski שמציג קול עמוק, מחוספס ומלא משמעות (שיר 2 למי שאין כוח לחפש).
אחרי שאמרי מ'חסר תרבות' הכיר לנו את ז'אנר הבלוגראס בפוסט אפקטיבי וכתוב היטב, הגיע הזמן להתקדם לדברים חדשים. אז הקשיבו לאלבום- וחיוך יעטה את פניכם.
בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים גלובליים אדירים כמעט בכל תחום בחיינו. אך ניתן לומר שרוב הקדמה מתנקזת בסופו של דבר למחיר אנרגטי וסביבתי. אנחנו צורכים יותר אנרגיה, פולטים חומרים מזהמים לסביבה (תרכובות חנקן, גזי חממה ואירוסולים) וכדור הארץ לא מצליח לעמוד בעומס. הסביבה שלנו מזדהמת אך גם בפן הכלכלי, חברתי עליית מחירי הדלק יוצרת התמרמרות רבה. כולם מבטיחים לנו שבעתיד יהיו לנו מכוניות חשמליות, דלק מתאי מימן או תאים פוטווולטאים ואני שואל מה קורה עם ההווה ?
כבר היום נוסעים בברזיל מדלק אתאנולי (=אלכוהול כמו ביין) שמקורו מקנה סוכר,בארצות הברית יש אפשרות לתדלק בתערובות של אתאנול מתירס ובנזין ביחסים שונים ותעשיות הנייר והעץ משתמשות בשאריות כדי לייצר לעצמן דלק משאריות התאית וחשמל מפסולת הליגנין.
כאמור הדור הראשון של הדלקים הללו מקורו מגידולים חקלאיים מוכרים. אם זה סוכרוז (הסוכר שאתם מוסיפים לקפה ולתה) מקנה סוכר או עמילן מקלחי התירס. העמילן והסוכרוז מתפרקים בקלות לגלוקוז שלאחר מכן הופך לאלכוהול בתהליך תסיסה פשוט שדומה לתהליך ייצור בירה, יין או כל משקה אלכוהולי אחר.
כבר זמן רב ברור שיש בעיות בסיסיות בשיווק דלקים כאלה:
אין מספיק שטח בעולם כדי לגדל מספיק תירס וקנה סוכר שיחליפו את הדלק הקונוונציונלי.
שימוש בדלק שמקורו ממזון יוצר בעיה אתית חמורה. איך העולם המערבי יכול לנהוג על דלק מתירס שבצידו השני של העולם אנשים רעבים למזון.
על מנת לפתור את הבעיות האלו מתרחש כיום מעבר לדור השני של הדלקים- אתאנול המיוצר מתאית.
תאית או צלולוז הוא החומר הנפוץ ביותר בטבע. הוא נמצא בכל דפנות תאי הצמחים וגם הוא כמו עמילן מורכב מגלוקוז. במקרה הזה המקור לתאית יכול להיות עצים (או שיירי עצים), שאריות של תירס וחיטה (קוביות החציר), עשבים כאלו ואחרים ולמעשה כמעט כל חומר צמחי.
ייצור אתאנול שמקורו בתאית עונה על כל הבעיות שהוזכרו לעיל ומעבר לכך. תהליך הייצור הוא די פשוט: לוקחים את החומר הצמחי, קוצצים אותו, מעבירים אותו תמיסות חומציות או בסיסיות בשילוב לחץ -כך למעשה מפרקים את דופן התא שמורכבת מחומרים קשיחים רבים המכסים על התאית. לאחר מכן מוסיפים אנזימים שמפרקים את התאית לגלוקוז ומפה הסוף ידוע- מבצעים תסיסה בנוכחות שמרים לקבלת אלכוהול וזיקוק סופי.
שוב נשאלת השאלה - אם זה כלכך פשוט למה זה לא נמצא בתחנת הדלק הקרובה לביתי ?
כאן התשובה סבוכה יותר: כדי להגיע לתאית משתמשים באנרגיה רבה כדי לפרק את הליגנין (פולימר שתפקידו לחזק את הצמח- ממש כמו מלט). האנרגיה הדרושה עולה כסף רב ומזה זמן רב עומלים חוקרים רבים בעולם על מציאת פתרונות לבעיה. הפתרונות הראשונים היו לייצר צמחים טרנסגנים (כאלו שעברו הנדסה גנטית) שיש להם פחות ליגנין. הניסויים היו מוצלחים ביותר- הם באמת הצליחו להוריד משמעותית את האנרגיה הדרושה לפרק את הדופן. אבל כמו תמיד נמצאו בעיות נוספות- הליגנין לא סתם קיים בצמחים. תפקידו לחזק את הצמח ולהגן עליו מפני מזיקים, רוחות ותנאים קשים. צמחים טרנסגנים רבים פשוט לא שרדו את התנאים מחוץ למעבדה.
המחקר בנושא נמשך וכיום מעבדות רבות בעולם עובדות על צמחים טרנסגניים חדשים עם הרכבים שונים של דופן התא:- חלקם בהצלחה רבה. בנוסף מנסים לשפר את האנזימים המפרקים את דופן התא וכמו כן את המיקרואורגניזמים המבצעים את התסיסה.
רק תחשבו על הפוטנציאל הסביבתי- צמחים לוקחים פחמן דו חמצני מהאטמוספירה והופכים אותו לסוכרים- אנחנו מפיקים אותם ומייצרים דלק (דו פחמני בניגוד לשמונה פחמנים של בנזין), פולטים פחמן דו חמצני וסוגרים מעגל בר קיימא.
אספקה קבועה ובטוחה של אנרגיה תהיה תלויה באינטגרציה של אגרונומיה, ביולוגיה מולקולרית, גנטיקה, מיקרוביולוגיה והנדסה כימית ומכאנית. המדענים והתעשיינים יצטרכו לפעול נגד הזרם הציבורי והפוליטי להנדסה גנטית של צמחים, מיקרואורגניזמים ואנזימים על מנת להבטיח את הגברת היעילות הכדאיות הכלכלית של ייצור דלקים מתחדשים והפיכת הסביבה לברת קיימא. זה נמצא ממש כאן מעבר לפינה.
מהפכת 2001 (הידועה יותר כ"שובו של הרוק") נגמרה. עשור עבר ועתה ברור כי אותה מהפכה נשארה על הנייר- כי ה'רוק' היה, הוא ויהיה תמיד סגנון מוזיקלי שנע ונד בין השוליים למרכז בהתאם לטרנד התקשורתי. הלהקה שתקשורת המוזיקה תלתה בה בשנת 2001 את תקוות 'שיבת הרוק' הן באופנה והן מבחינה מוזיקלית, חוזרת. אלבום רביעי לסטרוקס אחרי שנדדו למחוזות מעט יותר ניסיוניים (הכל יחסי) ולאלבומי סולו לא רעים בכלל. ציפיתי למגמה של ביקורת שלילית מכל עבר, כי הרי המהות התקשורתית בימינו היא להכתיר, להמשיל ולהקפיץ ואז במחי מקלדת (או משיכת עט) להפיל, להוריד לאשפתות בקיצוניות ובמהירות הולכת ועולה. אני שמח שציפיותיי התבדו. הם התבדו לא בגלל הכתבים שהשתנו אלא מהסיבה הפשוטה שלמעט העטיפה המזעזעת (מה זה ? משחק סנייק ?) מדובר באלבום מצוין, גיטרות טורפות, סקא (Machu Picchu), הראמונס (Under cover of darkness) וכל שאר הלהקות שהסטרוקס שואבים ושאבו השראה מהן (Clash והקיור)- כולם מותכים לתוך קדרה עשירה ומזמינה לארוחה.
אני לא אכביר במילים- האלבום ניתן להאזנה בלינק הבא והוא קליט, פריך וטעים. בתאבון:
John Darnielle ו'עזי ההרים' חוזרים באלבום חדש. הפתיחה היא כתרועה תאטרלית, השירים יותר דחוסים, השירה חיונית ומלאת דחיפות. גיטרות מתקיפות כמעט מכל כיוון אפשרי (למעט אתנחתות פה ושם).
למרות כל זה השירים המרגשים באמת הם אלו עם ההפקה המינימליסטית- שם הגיטרות האקוסטיות לוקחות פיקוד וקולו המחוספס והמלנכולי של Darnielle מתבלט ומלטף יחד עם המילים שלא מפסיקות לרגש כל פעם מחדש.
הוא לא מהקליטים באלבומים של העיזים אבל אין ספק שלפרקים הוא חודר במהירות ללב והמילים מרתקות כמו תמיד. מהאזנה ראשונה נראה שהשירים החזקים באלבום הם: For Charles Bronson (מילים מצורפות בסוף הפוסט) ו-High Hawk Season.
תהנו:
For Charles Bronson
Catch a lucky break try to make it last Rig a blanket curtain up between the present and the past Play my lucky number for most of what they're worth Lie about my age right down to my last day on this earth Set you sights on good fortune, concentrate Pull back the hammer, try to hold the gun straight Hit the gym each night Stay cool and seldom speak Keep the heart of a champion Never let them see you're weak And whatever they say on your page three mention Focus on the parts that make you feel good Be grateful for the attention Set your sights on good fortune, concentrate Pull back the hammer, try to hold the gun straight Try to hold the gun straight and true and steady Let the frame find you when the cameraman's ready Work until I drop drift from place to place Ehrenfeld, Pennsylvania, scratched into my face Set your sights on good fortune, concentrate Pull back the hammer, try to hold the gun straight Try to hold the gun straight
Everything is a remix הוא פרויקט וידאו תיעודי מרתק שכתב וערך Kirby Ferguson. הכל הוא רמיקס- טוען יוצר הסידרה ויש בכך אמת רבה. אם זה בתחומי המוזיקה- החל מאלביס שגנב מהבלוז של דלתת נהר המיסיסיפי וכלה בהיפהופ העכשווי שמספל בגלוי קטעים מהעבר כחלק מהיצירה, ואם זה בקולנוע כשהדוגמאות הן רבות- מסרטי מלחמת הכוכבים או הסרטים של טרנטינו שאפשר להגדיר את חלקם כמש-אפ של קטעים ואפיזודות מסרטי עבר.
צפו בפרק הראשון:
בפרק זה אנו חוזרים אחורה לסוף שנות השישים וללד זפלין- אכן דוגמא מצוינת ומעוררת מחלוקת.
בשני האלבומים הראשונים של לד זפלין לקח ג'ימי פייג' קטעי בלוז ישנים ומוכרים של ווילי דיקסון, Howlin` Wolf ואחרים שאת חלקם ביצע כחלק מהירדבירדס, לחלקם שינה את השם, נתן לרוברט פלאנט לשפצר את המילים, הוסיף ריפים נוספים, שינה קיימים, לעיתים לא החליף כלל אבל תמיד עיבד בטאצ' הייחודי הג'ימי פייג'י-זפליני הידוע לכולנו. כך נוצר למעשה הבלוז-רוק או הרוק הכבד. הפרק הראשון מתאר את לד זפלין כגנבים או מעתיקים ללא רשות (פלגיאט הלכה למעשה) מכיוון שלקחו שיר קיים וללא שינוי מהותי לקחו קרדיט על השיר. אין הדבר דומה לגרסת כיסוי ואין הדבר דומה לרמיקס או לסימפול שאנו מכירים כיום (שבדרך כלל זוכה לקרדיט מסוים).
אני חושב אולי בצורה נאיבית (כנער הערצתי את לד זפלין) שלד זפלין האמינו כי הם לא גונבים ולא מעתיקים אלא יוצרים חדש על בסיס ישן ואני ממשיך לחשוב כך גם אחרי שצללתי לנבכי הבלוז לאחר שמיציתי את הזפלינים. אני גם משוכנע שג'ימי פייג' שהקים את לד זפלין כגיטריסט וותיק ומוכר יחסית ידע שבסביבתו מומחי בלוז רבים (אריק קלפטון, ג'ף בק, פיטר גרין, ג'ון מאייל והבוסים באטלנטיק רקורדס) שמכירים את השירים ולכן קשה לי להאמין שניסה להערים על המאזינים והקולגות בכך שלקח קרדיט לעצמו. בכל מקרה אלו מעט מהמחשבות שהיו לי תוך כדי צפייה ב-7 הדקות של הפרק הראשון. אני מניח שלכל אחד דעה משלו.
למענכם ערכתי אוסף קצר של לד זפלין ובסופו את Lemon song של לד זפלין ו-Killing Floor של Howlin` Wolf. האזינו והחליטו בעצמכם.
בתקופה האחרונה אני מקשיב יותר ויותר לאלבום האחרון של ג'ון גרנט The queen of Denmark, האלבומים האחרונים של מידלייק (שגם משתתפים באלבום של ג'ון גרנט) ו-Iron and Wine. מלבד העובדה שלדעתי מדובר במוזיקה טובה ומהמשובחות בתקופה האחרונה, יש פה גם איזשהו מכנה משותף- הסאונד, הגישה וההגשה.
ברגע שמתחילים לשמוע את The courage of others של מידלייק- התחושה היא של חזרה אחורה בזמן ל-1977 (מישהו אמר ברי סחרוף ??), החלילים, הסאונד האורגני, הגיטרה האקוסטית שמתעטפת בחשמלית עדינה, הקול העמוק והמלטף. חבר טוב הגדיר את האזנה לאלבום שלהם כמסע דמיוני ליער שרוי בערפל ובאמצעו עומדת להקה על שטיח פרסי אדום בוהק, מסביבה עצים עבים והמוזיקה עוטפת סביב.
לעומתם סמואל 'שמואל' בים נשמע ב-Kiss each other clean כמו סינגר-סונגרייטרים משנות ה-70 עם סאונד יותר רך, פריך ומנימליסטי ושילובים קוליים מעניינים והרמוניים ולעתים נכנסים כלי נשיפה כדי לתת נפח וצבע.
רק שלא נתחיל לראות גם חדרים כאלה...
ישנם כמובן עוד מקרים כאלה ואחרים כמו גרסת הרוק הקלאסי של All delighted people על ידי סופיאן סטיבנס, האלבום האחרון של Destroyer שנושק בסאונד שלו לסוף השבעים תחילת השמונים ולאל סטיוארט ורבים וטובים שפה ושם קופצים לי לאוזן (כדוגמת Gruff Rhys, השיר החדש של בוני פרינס בילי שגיאחה הציג היום ב'איים בזרם' ואפילו הארקטיק מאנקיז).
כחובב מושבע של מוזיקה משנות ה-70, אני מוצא את המהלך הזה מבורך מה גם שהוא מתובל באנרגיות חדשות ובסאונד מעודכן יותר. תענוג !
